❖ עָלֶה
עֵצִים צְעִירִים בַּסְּתָו מַשְׁלִיכִים אֶת הֶעָלִים שֶׁלָּהֶם. הֶעָלִים לּוֹהֲטִים מַּדְהִימִים זֵהִים לְעִקְבוֹתַי.
עימות והֵאָבְקוּת הן מסוגי הפעילות והספורט הקדומים של החברה האנושית ותחרויות כוח ומשחקי עימות לסוגיהם היו אתגר ובידור בכל חברה. סין אינה יוצאת מן הכלל במובן זה אלא להיפך. האבקות ייצגה את האמצעים החשובים ביותר של האבות הקדמונים להבעת חיות וחיים מלאים. ההנחה היא כי האבקות הייתה בין סוגי הספורט הקדומים ביותר, ממש כשם שהיה ביוון העתיקה. החל מתקופת שושלת חַאן אנו מוצאים על קירות קברי אצילים תחריטים של מתאבקים.
באחוזות קבר של אנשי מעלה המיוחסים לשושלת שַאנְג מן האלף השני לפנה''ס, נמצאו קסדות עם קרניים מוצמדות אליהן. משחק התנגחות עם קרניים כאביזרים המדמים בעלי חיים נקרא גִ'יָאוֹ-לִי [1] שפירושו קרניים וכוח . המונח מיוחס לתקופה שקדמה לשושלת צִ'ין . מונח זה הופיע לראשונה בחיבור הקונפוציאני "רשומות הטקסים", תקופת שושלת ג'וֹאוּ.
את המונח גִ'יָאוֹ-לִי החליף בתקופת שושלות צִ'ין וחַאן, המונח גִ'יָאוֹ-דִי [2] שפירושו "קרניים נוגחות". התגוששות בסיסית זו הייתה נפוץ גם בקרב אנשי צבא שעשו שימוש במעין קסדה עם קרניים, וניסו לחבוט, להטיל, ולהכריע את בן הזוג. רשומות מספרות כי נעשה שימוש בגִ'יָאוֹ-דִי בשנת 2697 לפנה"ס, בידי חיל מורדים בהנהגתו של צְ'ה יוֹאוּ [3], דמות מיתולוגית שהייתה אחד מיריביו של האב האגדי של התרבות הסינית, הקיסר הצהוב.
בתקופתן של שושלות צִ'ין וחַאן במאה השנייה לפנה''ס, אמנויות לחימה עממיות היו נפוצות מאוד. שליטי שתי השושלות הבינו שלא יהיה זה נבון לאסור אותן לחלוטין, משום שאיכרים ושכבות אחרות בציבור שימשו כעתודות צבאיות במידה ויגויסו ויאומנו כראוי. הפתרון של שליטי הצִ'ין היה לאסור החזקת כלי נשק בידיים פרטיות ולקדם את ההאבקות במטרה לתעל את אמנויות הלחימה לערוצים שיהוו איום פחות על הממשל. בהמשך חל איסור על תרגול אמנויות לחימה פרטי ועל אחזקת כלי נשק, בעיקר בקרב האצולה של הממלכות הכבושות. תרגול צבאי הוחלף בתחרויות ומיצגי האבקות, מקצוע שתורגל בחוגים הצבאיים ומחוץ להם.
במשך מאות השנים עד תקופת סוֹנְג, המונח גִ'יָאוֹ-דִי, הקרניים הנוגחות, הפך לשִׂיָאנְג-פּוּ [4] שמשמעו אחיזה או מכות הדדיות כלומר מאבק ביד ריקה. ההאבקות נערכה בבגדים מינימליים, לעתים אזור חלציים בלבד שנגלל בצורה טקסית שנשמרה עד היום בהאבקות סוּמוֹ שהוא גלגולו היפני של השִׂיָאנְג-פּוּ הסיני.
בתקופת קיסרות צִ'ינְג המאנצ'וּאית אנו פוגשים את השַאן-פּוּ-יִינְג [5], מילולית: "יחידת המתאבקים המומחים". יחידה זו נוסדה ע''י הקיסר קַאנְג שִׂי בשנת 1669 כיחידת שומרי הראש הקיסרית המאנצ'וּאית. הם ביצעו מופעי ראווה לפני הקיסר באירועים שונים כמו פתיחת עונת הצייד. נבחרת המתאבקים הורכבה מקבוצות תרבותיות ואתניות שונות, למשל מונגולים, להם הייתה מסורת האבקות שנקראה "בּוֹךְ", מילולית: החזקת מעמד. בתקופת שלטונו של צִ'יאֶן לוֹנְג , נכדו של קַאנְג שִׂי, לא נמצאה להם תעסוקה רבה. הם נחשבו ל"נבחרת המתאבקים הלאומית" ונטלו חלק במופעים ותחרויות מספר פעמים בשנה.
בשנת 1928 נקבע במכון המרכזי לאמנויות לאומיות (גוּאוֹ-שוּ) בנָאנְגִ'ינְג המונח המודרני להיאבקות: שוּאֵי-גִ'יָאוֹ [6], כאשר הסימנית שוּאֵי 摔 פירושה "להטיל לקרקע" והסימנית גִ'יָאוֹ יכולה להתפרש בשתי משמעויות: העתיקה פירושה קרניים 角והמודרנית פירושה "להאבק או להמעיד בעזרת הרגליים" 跤
מעניין להזכיר את התחרות הששית של "המשחקים הלאומיים" נערכה בשַאנְגחָאי בעשירי לאוקטובר 1935. לתחרות הוזמנו מתאבקים מונגולים שניצחו מתאבקים סינים מערים שונות בכל חמשת הקרבות. אחת הטענות הייתה שהמונגולים היו בכושר גופני טוב יותר. בנוסף, הסינים התקשו לאחוז בוֶסְט המונגולי העשוי עור ו"ניטים" מברזל, בעוד הבגד הסיני העשוי כותנה עבה קל יותר לאחיזה.
אני מוצא את הסרטון המצורף מתאים ברוחו לרומנטיזציה של אמנויות הלחימה. נופי עד, אוהלי נוודים, דגלים מתנופפים ברוח מדברית, טורבינות רוח תקועות להן ברקע. את הסיפור מלווים שני אמני לחימה: הראשון – לָבֶל מַרְשַל [7], אמן לחימה אמריקני שעוסק בהאבקות סינית, וכעת עולה במעלה ההיררכיה של ההאבקות המונגולית. השני – וינסנט זֶנְג [8], אמן לחימה טאיוואני המתרגל גמל שלמה והאבקות סינית, ועתה עושה את צעדיו הראשונים בעולם ההאבקות המונגולית.
oOo 1. jiaoli 角力 2. Jiaodi 角觝 3. Chiyou 蚩尤 4. xiangpu 相撲 5. shan pu ying 善撲營 6. Shuai Jiao 摔跤 / 摔角 7. Lavell Marshall 8. Zeng Huanjie 曾煥捷 (Vincent Tseng)