צ'וֹי לִי פוּט [1] היא שיטת לחימה מקיפה מדרום סין, שנוסדה בשנת 1836 על ידי צָ'אן הוּנְג [2]. שם השיטה מורכב משלושה מקורות: צ'וֹי – על שם צ'וֹי פוּק, שלימד את המייסד סגנון דרומי בשם צ'וֹי גָּאר. לִי – על שם לִי יָאוֹ, שלימד את המייסד סגנון דרומי בשם לִי גָּאר. פוּט – מילולית: “בודהא”; מתייחס לטכניקות כף יד של פוּט גָּאר (שָאוֹלִין), כייצוג השושלת הרוחנית של השיטה. המייסד שילב את עבודת הרגליים והתנועות המעגליות של הצפון עם עבודת הידיים העוצמתית של הדרום. צ'וֹי לִי פוּט מאופיי

פּוֹנְג הָאק-אוֹן ( 馮克安) היה שחקן, פעלולן וכוריאוגרף אקשן מהבולטים בקולנוע ההונג-קונגי. כישוריו באומנויות הלחימה הביאו אותו להשתתף בעשרות סרטים — מאולפני האחים שו ועד שיתופי פעולה עם ג'קי צ'אן בשנות ה־80. הוא עבד גם עם ג'ון וו ועם סאמו הונג, אך רבים זוכרים אותו דווקא מתפקיד קטן לכאורה: אחד משני הנגנים-מתנקשים ב־Kung Fu Hustle של סטיבן צ'או. שם, הצליל עצמו הופך לכלי נשק. פונג נפטר בשנת 2016 ממחלת הסרטן. יהי זכרו ברוך. פינת “הידעת?” הכלי שבסצנה הוא גּוּ-גֶ’נְג ( 古筝 ) — צִיתָר

יום יום אני הופך מחומר לאבק יום ראשון שחור יום שני אני זורח ויום שלישי כוכב חדש נכון להיום | מילים: שאול בן שאול שחור או לבן. חשבתי לכתוב פוסט על הקשר בין אמנויות לחימה סיניות לרפואה. מה משך בעצם אותם אנשים להיות לוחמים וחומלים? הנושא נוגע בכל כך הרבה נקודות, רובן בכלל לא טכניות – דוגמת נוכחות, הקשבה, תקשורת. איזה אנשים אנחנו פוגשים בכלל בקליניקה ואיך זה מהדהד ומשפיע עלינו? אין ספק שהתקופה האחרונה מביאה על כנפיה לא רק תשישות ודכדוך. תשישות בהגדרתה היא עייפות קיצונית, כרו