בתום סמינר נהדר נוסף של מר לוּאוֹ דֶּה-שְׂיּוּ [1], קשה היה שלא לשים לב כי בשנים האחרונות ניתן דגש מיוחד לסגנון שִׂינְג-אִי צ'וּאַן. בשנת 1987 נסעתי ללמוד עם המורה של לוּאוֹ בטאיוואן, מר חוֹנְג אִי–שִׂיָאנְג. המורה חוֹנְג ייסד בשנות ה-60 גוף ידע, או אם תרצו – בית ספר לאמנויות לחימה, שכלל רבדים שונים משיטות שונות. לצד דרישות גופניות גבוהות התמהיל כלל ידע שקובץ למספר דרכי תרגול ותבניות, ולאחר מכן דגש על הסגנונות המכונים "פנימיים". מדובר היה על שפת גוף מעניינת: גוף כיחידה אחת (א

הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד, וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם... — לאה גולדברג אחרי כפתורי הצפרדע בחליפה הסינית, ואחרי חולצות האימון המודרניות, הגיע הזמן להסתכל למטה - אל כפות הרגליים. נקודת הפתיחה תהיה אימון יחף. את הנעליים נשאיר לפוסט הבא. בשנים האחרונות הפך המושג grounding, או “התקרקעות”, למונח מוכר בעולם הבריאות, עם דגש על מגע ישיר בין הגוף לבין האדמה: חול, דשא, קרקע טבעית. אבל מה קורה כאשר מסתכלים על אותו רעיון דרך עדשת אמנ

צ'וֹי לִי פוּט [1] היא שיטת לחימה מקיפה מדרום סין, שנוסדה בשנת 1836 על ידי צָ'אן הוּנְג [2]. שם השיטה מורכב משלושה מקורות: צ'וֹי – על שם צ'וֹי פוּק, שלימד את המייסד סגנון דרומי בשם צ'וֹי גָּאר. לִי – על שם לִי יָאוֹ, שלימד את המייסד סגנון דרומי בשם לִי גָּאר. פוּט – מילולית: “בודהא”; מתייחס לטכניקות כף יד של פוּט גָּאר (שָאוֹלִין), כייצוג השושלת הרוחנית של השיטה. המייסד שילב את עבודת הרגליים והתנועות המעגליות של הצפון עם עבודת הידיים העוצמתית של הדרום. צ'וֹי לִי פוּט מאופיי