אמנם החיפזון מהשטן, אבל אולי נספיק עוד פרידה או שתיים לפני השנה החדשה הבאה עלינו לטובה. היום נפרדים מ- יָאוֹ צֶ'נְג-גוּאַנְג [1], אמן לחימה סיני בולט וממשיך דרך דור שלישי של סגנון אִי צ'וּאַן. הוא נולד בבייג'ינג בשנת 1953 והקדיש את חייו לשימור, הוראה ופיתוח של אמנות לחימה פנימית זו. יָאוֹ ואחיו התאום גדלו והתאמנו החל מגיל שמונה תחת פיקוחו הקפדני של אביהם - יָאוֹ דְזוֹנְג-שׂוּן [2], שהיה היורש הרשמי והתלמיד הבכיר של מייסד השיטה. יהי זכרו ברוך. מבנה האימון והעקרונות המרכזיים

שאלה קטנה: נניח שהייתם מקבלים רק את האיור הזה, ללא מורה, ללא סרטון וללא מסורת חיה. האם הייתם מסוגלים ללמוד ממנו כיצד להשתמש בחנית? כאשר אנו פותחים ספר לחימה סיני בן כארבע מאות שנה, נדמה במבט ראשון שהכול ברור: איורים, שמות של תנוחות והוראות קצרות. אולם במהרה מתברר כי דווקא הפשטות מטעה. האם האיורים מתארים תנוחה קפואה, או רגע חולף מתוך תנועה מתמשכת? האם שמות התנועות מתארים פעולה, כוונה טקטית או דימוי ספרותי? ועד כמה ניתן להבין את הכתוב ללא מסורת של תרגול והדרכה בעל פה? אלו אינ

בשני המאמרים הקודמים ניסינו להתרחק מעט מן הדימוי המודרני של יָאנְג צֶ'נְג-פוּ כמעין גורו לבריאות ואריכות ימים. ראינו כי אורח חייו היה ככל הנראה מורכב הרבה יותר, וכי עצם השאלה: "אם הטאי צ'י כל כך בריא, כיצד יאנג נפטר בגיל 53?" עלולה להיות אנכרוניסטית למדי. אם יָאנְג עצמו לא נתפס כגורו בריאות במובן המודרני, כיצד הפך הטאי צ'י דווקא לסמל של בריאות, אריכות ימים ואיכות חיים? התשובה מובילה אותנו הרחק מן הפארקים של ימינו, אל סין של משברים לאומיים, רפורמות, חינוך גופני והשאיפה להשתחרר