בשני המאמרים הקודמים ניסינו להתרחק מעט מן הדימוי המודרני של יָאנְג צֶ'נְג-פוּ כמעין גורו לבריאות ואריכות ימים. ראינו כי אורח חייו היה ככל הנראה מורכב הרבה יותר, וכי עצם השאלה: "אם הטאי צ'י כל כך בריא, כיצד יאנג נפטר בגיל 53?" עלולה להיות אנכרוניסטית למדי. אם יָאנְג עצמו לא נתפס כגורו בריאות במובן המודרני, כיצד הפך הטאי צ'י דווקא לסמל של בריאות, אריכות ימים ואיכות חיים? התשובה מובילה אותנו הרחק מן הפארקים של ימינו, אל סין של משברים לאומיים, רפורמות, חינוך גופני והשאיפה להשתחרר מן הכינוי...

בחזרה ליָאנְג צֶ'נְג-פוּ "הבלתי מנוצח", נכדו של מייסד השיטה. אתייחס תחילה למה שכתב ידידי אמיר ניסן בנושא מותו של יָאנְג:"יאנג היה שמן אבל יש שאומרים שהוא נפטר מסיפליס שהייתה מחלה חשוכת מרפא בזמנו. לראשונה שמעתי על הסיפיליס מהמורה שלי, שהמורה שלו לִינְג טַאי-גּ'וֹנְג 凌台中 (נכתב בטעות צ'ונג) היה תלמיד טאי צ'י של יאנג והרופא שלו. יש חוקר בשם ג'ו ליק-סין שאימת את המידע." האם לִינְג טַאי-גּ'וֹנְג כתב זאת במקום כלשהו? האם יש יומן, מכתב, ריאיון או ביוגרפיה שבהם הדבר נאמר במפורש? מתי בדיוק נאמר הדבר -...

"ביו-האק": פועל המתאר ניסיונות "לשפר או לייעל את הביצועים הפיזיים או הנפשיים, הבריאות, אורך החיים או הרווחה של האדם". כאשר חושבים על טאי צ'י מודרני, נראה כי המחשבה הראשונה שצפה אינה דווקא אומנות לחימה כבירה, אלא אומנות לטיפוח הבריאות, בעלת היבטים פיזיים ונפשיים. עכשיו אני בהלם. יָאנְג צֶ'נְג-פוּ "הבלתי מנוצח", נכדו של מייסד השיטה והאיש שהנגיש את סגנון יָאנְג להמונים, נפטר בגיל 53. אם אתם רוצים להישמע אינטלקטואלים – אמרו "יָאנְג סטייל", אבל במבטא ישראלי. נחזור לבלתי מנוצח: היה בעל תיאבון גדול...