❖ רגל צפונית, יד דרומית

כל מי שביקר בטאיפיי – בירת האי טאיוואן, היה קרוב לוודאי בפארק הלאומי יָאנְג-מִינְג שָׁאן. בפארק נמצאת האוניברסיטה לתרבות סינית [1], אוניברסיטה פרטית שנוסדה בשנת 1962. הזכרתי אותה במאמרים קודמים בשל סיבה אחת ויחידה – המחלקה לאמנויות לחימה, הכוללת לא רק קונג פו אלא גם אמנויות יפניות דוגמת אייקידו וג'וּ-ג'וּטְסוּ.

אז מה הסיפור? בעשור הקודם מורי הקונג פו הדרומי של טאיוואן הסכימו כמעט פה אחד להפסיק לאמן אנשים שהתחרו בתחרויות תבניות, ולמעשה הקימו מעין רשימה שחורה של מתחרים צעירים. מיותר לציין שזו הייתה החלטה גדולה למדי מצידם, שכן השתתפות צעירים בתחרויות אלו היא צורת השיווק הטובה ביותר שלהם. מסתבר שהם לא רצו ללמד צעירים שעשו לעצמם שם בתחרויות, במיוחד מהאוניברסיטה לתרבות.

הבעיה התעוררה כאשר סטודנטים ובוגרים של האוניברסיטה החלו לנסות "לשמר" את השיטות הדרומיות הרבות של טאיוואן, שחלקן אינן נמצאות עוד ביבשת הגדולה. מרבית החומר הנלמד באוניברסיטה היה שיטות צפוניות עם בעיטות גבוהות, עמידות ארוכות ונמוכות ותנועות גדולות שקסמו לקהל הטורנירים. השפעה של ווּ-שׁוּ מודרני מהיבשת התפשטה אפילו לביצועים "מסורתיים", מה שהוביל לשינוי תבניות כדי להפוך אותן למושכות יותר מבחינה ויזואלית. המורים הדרומיים זעמו. כבר הייתה בעיית עצבנות קלה בקהילת הוּנְג-גָאר בעקבות מספר צעירים שרצו לשנות או אפילו להוסיף תבניות כי הן היו ראוותניות וסבירות יותר לנצח.

האירועים האלה הותירו טעם רע בפה של כולם. יש הטוענים שמורים של שיטות דרומיות שכבר לימדו שיטות פחות ידועות הפכו אולי יותר סגורים ממה שהיו. תלמידים פוטנציאליים עשויים לעבור דרישות כניסה מחמירות, מה שאומר שפחות אנשים ילמדו שיטות שכבר גוועות. לאן כל זה הולך? ימים יגידו.

בתמונה: קשר רופף שלי לאוניברסיטה. בתקופת טאיוואן התאמן איתי תקופה קצרה מאוד בחור אנגלי תמהוני (כמו כולנו) בשם מייקל גילספי. לאחר שעזב את הקבוצה החל ללמוד בָּא-גוּאָה גַ'אנְג באוניברסיטה עם המורה חֵה שוּן-דִינְג [2] המופיע בתמונה. ספוילר מטורף... ניתן למר חֵה את הכבוד להופיע במאמר הבא הנמצא בבישול.

oOo

1. CCU; Zhongguo wenhua daxue 中國文化大學

2. He Shun-ding 賀順定 b. 1915

---