בשנת 2015 התקיים שיתוף פעולה בין שגרירות טאיוואן לבית הספר למאמנים במכון וינגייט, בו אירחנו את המורה גִ'י גַ'אוֹ-חוּאָה [1]. בינתיים חלפו להן מספר שנים, ומר גִ'י ביסס את מעמדו כמורה ודמות משפיעה בתפקידו כנשיא המכהן של ההתאחדות הטאיוואנית למחקר וקידום אמנויות הלחימה. גִ'י גַ'אוֹ-חוּאָה נולד בשנת 1959 בצַאנְג-ג'וֹאוּ, מחוז חֵבֵּיי, ערש הולדתן של אמנויות לחימה סיניות רבות, אך במרבית שנותיו התגורר בטאיוואן לשם היגרה משפחתו. הוא החל ללמוד אמנויות לחימה מעט לפני כניסתו לאוניברסיטה

נקודת ההשקפה על פי המסורת הסינית הינה התרחקות מתור הזהב, שבו חיו האבות הקדמונים לפני למעלה מארבעת אלפים שנה. לתקופה האוטופית ההיא מיוחסים סודות החיים הנכונים, הבריאות והאושר, וכל הדברים הנכונים והטובים, גם בהקשר של אמנויות הלחימה. לפיכך, לא היה זה יוצא דופן שבתי ספר לאמנויות לחימה ישזרו אגדות או אי דיוקים הנוגעים לשושלת הרציפה המתמשכת מנזיר מתבודד בהר ערפילי עד עצם היום הזה. עכשיו לקחו את הרעיון הזה לדרגת אומנות חדשה. לא עוד כתבים עתיקים ומפוברקים, אם כי סגנון בשם "אַנְג צ'וּ

רקע היסטורי בשנים 1894-1895 התחוללה מלחמה בין סין ליפן על רקע סכסוך ממושך על השליטה בקוריאה, מלחמה שנודעה בשם מלחמת סין-יפן הראשונה. לקראת סוף המלחמה, לאחר שהביסה את ממשל הצ'ינג בצפון סין, ביקשה יפן להבטיח כי היא תשיג את איי פֶּנְגחוּ (האיים הפסקדוריים) ואת האי טאיוואן בהסדר הסופי. סין נחלה תבוסה ניצחת, בים וביבשה, והיפנים כבשו את הנמל החשוב פורט ארתור (לושון) בדרום מנצ'וריה ואת פֶּנְגחוּ, עם הנמל המשובח שלו. הדבר העניק לצי היפני הקיסרי בסיס מתקדם שממנו יכלו ספינותיהם שעשו שי