❖ איים בזרם
סקירות היסטוריות רבות הדנות ברפואה הסינית מציינות את ההבדל בין הרפואה העתיקה לבין הרפואה הסינית המודרנית המכונה "מסורתית". בכל אופן, שינויים ותמורות כבירים היו נחלתם של המרפאים בשושלות שונות של ההיסטוריה הסינית.
לדוגמה, במהלך שושלת סוֹנְג הצפונית[1], מלומדים בעליי עניין ברפואה ששאפו להפוך לרופאים גדולים הגבילו את עצמם לנושאי לימוד כגון פרשנויות וסידור חומרי לימוד באופן שיטתי. בהתאם לכיוון שהתווה הממשל הקיסרי באותה עת, הכוונות שלהם התמקדו בנימוק, הצדקה ושיפור דרכי הרפואה. במהלך שושלות גִ'ין[2] ויוּאַן[3], מרפאים קראו תיגר על יסודות הגישה הזו, והעבירו ביקורת הן על הזיקה והחיבור המוגזם לעבר והן על המיקוד במצבים מוגדרים וידועים במקום בתהליכי המחלות. שילוב של מספר גורמים, כולל הופעתן של מגפות, גרמו להתרחקות מהזרם המרכזי של מספר רופאים מפורסמים, וגישה חדשה של "זרם" או "שושלת" מסוימת באסטרטגיה טיפולית ששמה את הדגש על כל אדם כישות נפרדת. הדרישות המוסריות שהוצבו בפני אלו ששאפו להפוך למרפאים גדולים תמכו בשינויים שהתחוללו. במאמר ידוע אודות הקשיים הרפואיים, איש האשכולות שֶן קוּאוֹ[4] הגדיר את המרחב בו פועל המטפל במונחים של דיוק ורגישות:
"בימים אלו, רופאים המספקים מָזוֹר בוחרים מספר תרופות, רושמים מערך של רכיבים טיפוליים, מוסרים אותם וזהו זה. לפני שהאבות הקדמונים טיפלו באנשים, הם למדו את מעגלי היִין והיָאנְג, את מחזורי הזמן, את נשיפת הצ'י מההר, היער, הנהר והבִּצָּה. הם הבחינו בגילו של המטופל, משקלו, מעמדו החברתי, סגנון החיים, רגשותיו והחיוניות שלו. בהתאמה למה שהיה נכון למאפיינים הללו, ובהימנעות מאלו שאינם, הם בחרו בצמחי המרפא, מוקסה, דיקור, ניקוז עם מחט האבן ומִרְתָּח (תמצית צמחי מרפא שמופקת באמצעות הרתחה). הם סלקו הרגלים ישנים והשתמשו בתבניות רגשיות. הם חשו את דרכם, נצלו כל הזדמנות ואמצו בהתמדה גישות שישאירו מרווח צר ככל האפשר בנימוקים שלהם לטיפול. הם יצרו תוואי טיפול נוסף שכלל את הסדרת הלבוש, בחירת התזונה, שינוי הרגלי החיים ומעקב אחר התמורות המתחוללות אצל המטופל, לעתים תוך טיפול בהתאם לגורמים סביבתיים, לעתים בהתאם לגורמים אישיים".
oOo
1. Bei Song 北宋 960–1127
2. Jin Chao 金朝 1115-1234
3. Yuan Chao 元朝 1279–1368
4. Shen Kuo 沈括 1031-1095
