בתום סמינר נהדר נוסף של מר לוּאוֹ דֶּה-שְׂיּוּ [1], קשה היה שלא לשים לב כי בשנים האחרונות ניתן דגש מיוחד לסגנון שִׂינְג-אִי צ'וּאַן. בשנת 1987 נסעתי ללמוד עם המורה של לוּאוֹ בטאיוואן, מר חוֹנְג אִי–שִׂיָאנְג. המורה חוֹנְג ייסד בשנות ה-60 גוף ידע, או אם תרצו – בית ספר לאמנויות לחימה, שכלל רבדים שונים משיטות שונות. לצד דרישות גופניות גבוהות התמהיל כלל ידע שקובץ למספר דרכי תרגול ותבניות, ולאחר מכן דגש על הסגנונות המכונים "פנימיים". מדובר היה על שפת גוף מעניינת: גוף כיחידה אחת (א

הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד, וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם... — לאה גולדברג אחרי כפתורי הצפרדע בחליפה הסינית, ואחרי חולצות האימון המודרניות, הגיע הזמן להסתכל למטה - אל כפות הרגליים. נקודת הפתיחה תהיה אימון יחף. את הנעליים נשאיר לפוסט הבא. בשנים האחרונות הפך המושג grounding, או “התקרקעות”, למונח מוכר בעולם הבריאות, עם דגש על מגע ישיר בין הגוף לבין האדמה: חול, דשא, קרקע טבעית. אבל מה קורה כאשר מסתכלים על אותו רעיון דרך עדשת אמנ

פּוֹנְג הָאק-אוֹן ( 馮克安) היה שחקן, פעלולן וכוריאוגרף אקשן מהבולטים בקולנוע ההונג-קונגי. כישוריו באומנויות הלחימה הביאו אותו להשתתף בעשרות סרטים — מאולפני האחים שו ועד שיתופי פעולה עם ג'קי צ'אן בשנות ה־80. הוא עבד גם עם ג'ון וו ועם סאמו הונג, אך רבים זוכרים אותו דווקא מתפקיד קטן לכאורה: אחד משני הנגנים-מתנקשים ב־Kung Fu Hustle של סטיבן צ'או. שם, הצליל עצמו הופך לכלי נשק. פונג נפטר בשנת 2016 ממחלת הסרטן. יהי זכרו ברוך. פינת “הידעת?” הכלי שבסצנה הוא גּוּ-גֶ’נְג ( 古筝 ) — צִיתָר

יום יום אני הופך מחומר לאבק יום ראשון שחור יום שני אני זורח ויום שלישי כוכב חדש נכון להיום | מילים: שאול בן שאול שחור או לבן. חשבתי לכתוב פוסט על הקשר בין אמנויות לחימה סיניות לרפואה. מה משך בעצם אותם אנשים להיות לוחמים וחומלים? הנושא נוגע בכל כך הרבה נקודות, רובן בכלל לא טכניות – דוגמת נוכחות, הקשבה, תקשורת. איזה אנשים אנחנו פוגשים בכלל בקליניקה ואיך זה מהדהד ומשפיע עלינו? אין ספק שהתקופה האחרונה מביאה על כנפיה לא רק תשישות ודכדוך. תשישות בהגדרתה היא עייפות קיצונית, כרו