פּוֹנְג הָאק-אוֹן ( 馮克安) היה שחקן, פעלולן וכוריאוגרף אקשן מהבולטים בקולנוע ההונג-קונגי. כישוריו באומנויות הלחימה הביאו אותו להשתתף בעשרות סרטים — מאולפני האחים שו ועד שיתופי פעולה עם ג'קי צ'אן בשנות ה־80. הוא עבד גם עם ג'ון וו ועם סאמו הונג, אך רבים זוכרים אותו דווקא מתפקיד קטן לכאורה: אחד משני הנגנים-מתנקשים ב־Kung Fu Hustle של סטיבן צ'או. שם, הצליל עצמו הופך לכלי נשק. פונג נפטר בשנת 2016 ממחלת הסרטן. יהי זכרו ברוך. פינת “הידעת?” הכלי שבסצנה הוא גּוּ-גֶ’נְג ( 古筝 ) — צִיתָר

יום יום אני הופך מחומר לאבק יום ראשון שחור יום שני אני זורח ויום שלישי כוכב חדש נכון להיום  | מילים: שאול בן שאול   שחור או לבן. חשבתי לכתוב פוסט על הקשר בין אמנויות לחימה סיניות לרפואה. מה משך בעצם אותם אנשים להיות לוחמים וחומלים? הנושא נוגע בכל כך הרבה נקודות, רובן בכלל לא טכניות – דוגמת נוכחות, הקשבה, תקשורת.   איזה אנשים אנחנו פוגשים בכלל בקליניקה ואיך זה מהדהד ומשפיע עלינו? אין ספק שהתקופה האחרונה מביאה על כנפיה לא רק תשישות ודכדוך. תשישות בהגדרתה היא עייפות קיצונית, כרו

דיברנו כאן לא מעט על אתיקה, פחות על אהבה. אז נתחיל דווקא בפירגון. עלה לאחרונה סרטון חדש ומושקע על וַאנְג דְזְה-פִּינְג — דמות שכבר נגענו בה בעבר, אבל שווה לחזור אליה. אבל רגע — שאלה קטנה לפני זה: כמה “קדושים” אנחנו מצפים להיות כמורי אמנויות לחימה? מודה — בשנת 2023  יצא ספר על שִׂינְג-אִי צ'וּאַן מאת ביירון ג'ייקובס [1], ובדפדוף ראשון הייתה לי תגובה די אנושית: “רגע… זה הספר שלי.” לקחתי נשימה והבנתי שהוא כנראה לא פרץ לי למחשב משאנגחאי. יש נטייה לצפות ממורים להיות תמיד מאוזנים,

אריק לינג הלך לעולמו לפני מספר ימים. הוא היה מתרגל ומשמר של אומנויות לחימה סיניות מסורתיות שנולד בסינגפור והתגורר תקופה ארוכה במלזיה. הוא נודע בעיקר כמומחה בקונג פו עגור לבן פוּג'וֹאוּ, אך לימד והיה בעל ידע נרחב גם בשיטות אחרות. הוא עמל ללא לאות ללמוד, לתעד, לראיין ולשמר את עבודת חייהם של למעלה מעשרים מורים בסינגפור, מלזיה ואינדונזיה.   לרוע המזל סבל ממחלות מרובות: כאבי גב מתישים, ניתוח חירום בגב להצלת תפקוד עצבים ורגליים, זיהום חיידקי מסכן חיים לאחר הניתוח, חודשים של ביקורים