בתום סמינר נהדר נוסף של מר לוּאוֹ דֶּה-שְׂיּוּ [1], קשה היה שלא לשים לב כי בשנים האחרונות ניתן דגש מיוחד לסגנון שִׂינְג-אִי צ'וּאַן. בשנת 1987 נסעתי ללמוד עם המורה של לוּאוֹ בטאיוואן, מר חוֹנְג אִי–שִׂיָאנְג. המורה חוֹנְג ייסד בשנות ה-60 גוף ידע, או אם תרצו – בית ספר לאמנויות לחימה, שכלל רבדים שונים משיטות שונות. לצד דרישות גופניות גבוהות התמהיל כלל ידע שקובץ למספר דרכי תרגול ותבניות, ולאחר מכן דגש על הסגנונות המכונים "פנימיים". מדובר היה על שפת גוף מעניינת: גוף כיחידה אחת (א

כל מי שביקר בטאיפיי – בירת האי טאיוואן, היה קרוב לוודאי בפארק הלאומי יָאנְג-מִינְג שָׁאן. בפארק נמצאת האוניברסיטה לתרבות סינית [1], אוניברסיטה פרטית שנוסדה בשנת 1962. הזכרתי אותה במאמרים קודמים בשל סיבה אחת ויחידה – המחלקה לאמנויות לחימה, הכוללת לא רק קונג פו אלא גם אמנויות יפניות דוגמת אייקידו וג'וּ-ג'וּטְסוּ. אז מה הסיפור? בעשור הקודם מורי הקונג פו הדרומי של טאיוואן הסכימו כמעט פה אחד להפסיק לאמן אנשים שהתחרו בתחרויות תבניות, ולמעשה הקימו מעין רשימה שחורה של מתחרים צעירים.

מהם תחומי האחריות של המורה? לאחרונה הקשבתי לפרק בפודקאסט נֶיי-גְ'יָא צ'וּאָן, העוסק בראיון עם לוּאוֹ דֶה-שְׂיוּ המגיע בקרוב לארץ. הפרק...

זֶה קוֹרֶה שֶׁהַדֶּרֶךְ מִתְמַשֶּׁכֶת זֶה קוֹרֶה יֵשׁ לָלֶכֶת, לָלֶכֶת. זֶה קוֹרֶה | שמוליק קראוס טוב, ברור שיש ללכת, כי החיים הם...