❖ פוֹרְאֵבֶר יָאנְג | חלק 3 – האיש החולה של אסיה
בשני המאמרים הקודמים ניסינו להתרחק מעט מן הדימוי המודרני של יָאנְג צֶ'נְג-פוּ כמעין גורו לבריאות ואריכות ימים. ראינו כי אורח חייו היה ככל הנראה מורכב הרבה יותר, וכי עצם השאלה: "אם הטאי צ'י כל כך בריא, כיצד יאנג נפטר בגיל 53?" עלולה להיות אנכרוניסטית למדי. אם יָאנְג עצמו לא נתפס כגורו בריאות במובן המודרני, כיצד הפך הטאי צ'י דווקא לסמל של בריאות, אריכות ימים ואיכות חיים? התשובה מובילה אותנו הרחק מן הפארקים של ימינו, אל סין של משברים לאומיים, רפורמות, חינוך גופני והשאיפה להשתחרר מן הכינוי המעליב: "האיש החולה של אסיה".
מהו בכלל "האיש החולה של אסיה"?
הכינוי "האיש החולה של אסיה [1]" לא התייחס לאדם מסוים, אלא לסין עצמה.
לאחר מלחמות האופיום, התבוסות הצבאיות, חדירת המעצמות הזרות והמפלה במלחמת סין-יפן הראשונה, הלכה והתגבשה תחושה עמוקה של משבר לאומי. התבוסה ליפן הייתה טראומטית במיוחד, שכן יפן נתפסה במשך מאות שנים כתלמידתה התרבותית של סין. לפתע התהפכו היוצרות: המדינה שנתפסה בעבר כמושפעת מן התרבות הסינית הפכה למעצמה מודרנית, בעוד שסין נתפסה הן בעיני זרים והן בעיני אינטלקטואלים סינים רבים, כאומה חלשה, מפולגת ו"חולה".
בין אם מקורו המדויק של הכינוי היה בעיתונות הזרה ובין אם זכה להפצה בעיקר באמצעות השיח הסיני עצמו, הוא הפך לסמל רב-עוצמה של תחושת ההשפלה והמשבר הלאומי. הגוף הפיזי של האזרח הפך למטאפורה למצבה של האומה כולה: אם בני העם חלשים - גם המדינה חלשה; אם הגוף חולה - גם האומה חולה. עבור אינטלקטואלים, רפורמטורים ומהפכנים בני התקופה, הכינוי לא היה רק עלבון, אלא קריאת השכמה. אם סין "חולה", יש לרפא אותה. אם העם חלש, יש לחזק את גופו ואת רוחו. הוגים ומהפכנים כדוגמת צֶ'ן טִיאֶן-חוּאָה [2] אימצו רטוריקה של "הצלת האומה" ו"התעוררות העם", שבה חולשת הגוף, הקיפאון החברתי והכניעה הפוליטית נתפסו כתופעות הקשורות זו בזו.
מכאן צמחה ההתעניינות המחודשת בחינוך גופני, בספורט, במדע המודרני ואף באמנויות הלחימה. טיפוח הגוף חדל להיתפס כעניין אישי בלבד והפך לחלק מפרויקט רחב יותר של מודרניזציה, בניית "אדם סיני חדש" וחיזוק האומה כולה. דווקא בתקופה שבה ביקשה סין להשתחרר מן הדימוי של "האיש החולה של אסיה", החלו אמנויות הלחימה לעבור תהליך עמוק של שינוי. בתוך כמה עשורים הן הוצגו יותר ויותר כאמצעי לחיזוק הגוף והאומה, תהליך שבסופו של דבר יהפוך את הטאי צ'י - לפחות בעיני רבים בעולם, לסמל של בריאות, רוגע ואריכות ימים.
בריאות כפרויקט לאומי
בסוף תקופת צ'ינג ובראשית התקופה הרפובליקנית, הפך חיזוק הגוף לחלק בלתי נפרד מן המאמץ לבניית אומה מודרנית. חינוך גופני, ספורט ואמנויות לחימה נתפסו כאמצעים לטיפוח אזרחים בריאים, ממושמעים ובעלי תודעה לאומית.
ארגונים כדוגמת אגודת גִ'ינְג-ווּ ולאחר מכן המכון המרכזי לגוּאוֹ-שׁוּ, שנוסד בנאנג'ינג בשנת 1928, ביקשו לשמר את מסורות הקרב של סין, אך גם לעצב אותן מחדש בהתאם לצורכי המדינה המודרנית. אמנויות הלחימה החלו להיות מוצגות פחות כאמנויות של שומרי ראש, מלווים חמושים או מומחים מקומיים, ויותר כאמצעי לחינוך גופני, טיפוח עצמי וחיזוק האומה.
על רקע זה פעל גם יָאנְג צֶ'נְג-פוּ. כאשר הוזמן ללמד במסגרת המכון המרכזי לגוּאוֹ-שׁוּ בשנת 1928, הוא כבר היה מורה בעל שם, בן כארבעים וחמש, ובעל ניסיון רב בהוראה ציבורית. עם זאת, קשה להתעלם מכך שפעל בתוך סביבה חדשה, שבה אמנויות הלחימה הוגדרו יותר ויותר כחלק מחינוך גופני מודרני ומפרויקט רחב של בניית אומה.
איננו יודעים באיזו מידה הושפע יָאנְג עצמו מתהליכים אלו, אך ייתכן כי גם התדמית המאוחרת של הטאי צ'י כשיטה לבריאות, טיפוח עצמי ואריכות ימים הושפעה, לפחות בחלקה, מן ההקשר הרחב שבו פעל. בין אם מתוך בחירה מודעת ובין אם כתוצאה מרוח התקופה, החלה אמנותו להיתפס יותר ויותר לא רק כאמנות לחימה משפחתית, אלא גם כאמצעי לחיזוק הגוף והאדם המודרני.
באופן אירוני, יָאנְג עצמו לא חי חיים של "גורו בריאות" מודרני, אך דווקא דמותו וסגנונו הפכו לימים לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם בריאות, אריכות ימים ואימון מתון בפארקים ברחבי העולם.
oOo
dongya bingfu 東亞病夫
Chen Tianhua 陳天華
תגובות