"ביו-האק": פועל המתאר ניסיונות "לשפר או לייעל את הביצועים הפיזיים או הנפשיים, הבריאות, אורך החיים או הרווחה של האדם". כאשר חושבים על טאי צ'י מודרני, נראה כי המחשבה הראשונה שצפה אינה דווקא אומנות לחימה כבירה, אלא אומנות לטיפוח הבריאות, בעלת היבטים פיזיים ונפשיים. עכשיו אני בהלם. יָאנְג צֶ'נְג-פוּ "הבלתי מנוצח", נכדו של מייסד השיטה והאיש שהנגיש את סגנון יָאנְג להמונים, נפטר בגיל 53. אם אתם רוצים להישמע אינטלקטואלים – אמרו "יָאנְג סטייל", אבל במבטא ישראלי. נחזור לבלתי מנוצח: היה

יום יום אני הופך מחומר לאבק יום ראשון שחור יום שני אני זורח ויום שלישי כוכב חדש נכון להיום | מילים: שאול בן שאול שחור או לבן. חשבתי לכתוב פוסט על הקשר בין אמנויות לחימה סיניות לרפואה. מה משך בעצם אותם אנשים להיות לוחמים וחומלים? הנושא נוגע בכל כך הרבה נקודות, רובן בכלל לא טכניות – דוגמת נוכחות, הקשבה, תקשורת. איזה אנשים אנחנו פוגשים בכלל בקליניקה ואיך זה מהדהד ומשפיע עלינו? אין ספק שהתקופה האחרונה מביאה על כנפיה לא רק תשישות ודכדוך. תשישות בהגדרתה היא עייפות קיצונית, כרו

דיברנו כאן לא מעט על אתיקה, פחות על אהבה. אז נתחיל דווקא בפירגון. עלה לאחרונה סרטון חדש ומושקע על וַאנְג דְזְה-פִּינְג — דמות שכבר נגענו בה בעבר, אבל שווה לחזור אליה. אבל רגע — שאלה קטנה לפני זה: כמה “קדושים” אנחנו מצפים להיות כמורי אמנויות לחימה? מודה — בשנת 2023 יצא ספר על שִׂינְג-אִי צ'וּאַן מאת ביירון ג'ייקובס [1], ובדפדוף ראשון הייתה לי תגובה די אנושית: “רגע… זה הספר שלי.” לקחתי נשימה והבנתי שהוא כנראה לא פרץ לי למחשב משאנגחאי. יש נטייה לצפות ממורים להיות תמיד מאוזנים,

האמת היא שרציתי לכתוב שני מאמרים הנוגעים ליחסי מורה תלמיד המתכתבים עם נושא אתיקה, אבל כרגיל – בין לבין נעצור עוד רגע וניפרד ממר ווֹנְג קְיוּ-קִיט (מנדרין: חוּאַנְג צִ'יָאוֹ-גִ'יֶה 黄侨杰) . כל מי שחי לפני עידן האינטרנט אולי מכיר את ספריו שעמדו בגאון בין מדפי עץ האורן. ווֹנְג קְיוּ-קִיט נולד במלזיה בשנת 1944 והתמחה בקונג פו וצ'י גונג. הוא הגדיר את עצמו "יורש הדור הרביעי של מנזר שָאוֹלִין הדרומי". ברשותכם – בכל הנוגע לכתרים השונים לא אכנס לאי דיוקים משום שכל מחקר בן זמננו הוכיח כי