בשני המאמרים הקודמים ניסינו להתרחק מעט מן הדימוי המודרני של יָאנְג צֶ'נְג-פוּ כמעין גורו לבריאות ואריכות ימים. ראינו כי אורח חייו היה ככל הנראה מורכב הרבה יותר, וכי עצם השאלה: "אם הטאי צ'י כל כך בריא, כיצד יאנג נפטר בגיל 53?" עלולה להיות אנכרוניסטית למדי. אם יָאנְג עצמו לא נתפס כגורו בריאות במובן המודרני, כיצד הפך הטאי צ'י דווקא לסמל של בריאות, אריכות ימים ואיכות חיים? התשובה מובילה אותנו הרחק מן הפארקים של ימינו, אל סין של משברים לאומיים, רפורמות, חינוך גופני והשאיפה להשתחרר

"ביו-האק": פועל המתאר ניסיונות "לשפר או לייעל את הביצועים הפיזיים או הנפשיים, הבריאות, אורך החיים או הרווחה של האדם". כאשר חושבים על טאי צ'י מודרני, נראה כי המחשבה הראשונה שצפה אינה דווקא אומנות לחימה כבירה, אלא אומנות לטיפוח הבריאות, בעלת היבטים פיזיים ונפשיים. עכשיו אני בהלם. יָאנְג צֶ'נְג-פוּ "הבלתי מנוצח", נכדו של מייסד השיטה והאיש שהנגיש את סגנון יָאנְג להמונים, נפטר בגיל 53. אם אתם רוצים להישמע אינטלקטואלים – אמרו "יָאנְג סטייל", אבל במבטא ישראלי. נחזור לבלתי מנוצח: היה

אריק לינג הלך לעולמו לפני מספר ימים. הוא היה מתרגל ומשמר של אומנויות לחימה סיניות מסורתיות שנולד בסינגפור והתגורר תקופה ארוכה במלזיה. הוא נודע בעיקר כמומחה בקונג פו עגור לבן פוּג'וֹאוּ, אך לימד והיה בעל ידע נרחב גם בשיטות אחרות. הוא עמל ללא לאות ללמוד, לתעד, לראיין ולשמר את עבודת חייהם של למעלה מעשרים מורים בסינגפור, מלזיה ואינדונזיה. לרוע המזל סבל ממחלות מרובות: כאבי גב מתישים, ניתוח חירום בגב להצלת תפקוד עצבים ורגליים, זיהום חיידקי מסכן חיים לאחר הניתוח, חודשים של ביקורים