בשני המאמרים הקודמים ניסינו להתרחק מעט מן הדימוי המודרני של יָאנְג צֶ'נְג-פוּ כמעין גורו לבריאות ואריכות ימים. ראינו כי אורח חייו היה ככל הנראה מורכב הרבה יותר, וכי עצם השאלה: "אם הטאי צ'י כל כך בריא, כיצד יאנג נפטר בגיל 53?" עלולה להיות אנכרוניסטית למדי. אם יָאנְג עצמו לא נתפס כגורו בריאות במובן המודרני, כיצד הפך הטאי צ'י דווקא לסמל של בריאות, אריכות ימים ואיכות חיים? התשובה מובילה אותנו הרחק מן הפארקים של ימינו, אל סין של משברים לאומיים, רפורמות, חינוך גופני והשאיפה להשתחרר