❖ יומן מסע | ארבעים? יותר!
ראשית כל מי שמכיר אותי יודע שאני לא חובב גדול של סימני קריאה, אם כבר סימני שאלה, אך הפעם אחרוג ממנהגי. לא מזמן נתקלתי בתמיהה, שלא לומר השתאות, של חבר פייסבוק שעבר את גיל חמישים. איך? למה? כל כך מהר? אז למי שלא יודע, במולטיוורס של אמנויות הלחימה אין ממש חשיבות לכך. במקום לדאוג שאתה מתבגר בחינניות, החלק העיקרי הוא מספר שנות האימון על המזרן. לפיכך, אתה לא מפרט במדויק כמה שנים אתה מתאמן ושומר על עמימות מסוימת, עד שיחלוף לו בנחת עוד עשור. כלומר, אתה מתחמק ואומר "יותר מ-40 שנה" או "למעלה מ-40 שנה", מתוך הנחה מטופשת שזה מקנה לך הוד והדר.
הטריק הזה תפס כל עוד גרתי בתל אביב. כעת, כשאני גולה פוליטי בפתח תקוה, מתברר שכאן לא אכפת לאף אחד אם אתה מתאמן בכלל, או כמה שנות אימון באמתחתך, מהסיבה הפשוטה שכולם מתאמנים למעלה מ-40, שלא לומר 50. טוב, אולי הגזמתי טיפה. בכל אופן, אם לדוגמא אני פוגש את רוני קלוגר בבית קפה הוא יכול לקרוא לעברי "היי ג'וניור, מה שלומך?" מה ג'וניור באמצע החיים? וזאת בהנחה שאני עובר בקלות את 120, אחרת זה לא אמצע.
כל ההקדמה הזו, שיש האומרים הארוכה מדי, באה בעקבות חידון בתמונות ששלח לי חברי היקר אבי ורדי - האם אני מזהה את המבואה האומללה שבתמונה? מדובר בכניסה למכון האגדי "שאולין לאו חו", בו התאמנו בקונג פו עם המורה איציק מזרחי בשנות השמונים המוקדמות (של המאה הקודמת) ברחוב הרצל 73 ברמת גן. אמנם התחלנו את האימונים באולם ספורט של בי"ס, אבל זה הפך ל"מכון". נראה כי ימי הזוהר של המבואה כבר מאחוריה, אבל הזדמנות לשלוף כמה תמונות מהבוידעם.