יום יום אני הופך מחומר לאבק יום ראשון שחור יום שני אני זורח ויום שלישי כוכב חדש נכון להיום  | מילים: שאול בן שאול   שחור או לבן. חשבתי לכתוב פוסט על הקשר בין אמנויות לחימה סיניות לרפואה. מה משך בעצם אותם אנשים להיות לוחמים וחומלים? הנושא נוגע בכל כך הרבה נקודות, רובן בכלל לא טכניות – דוגמת נוכחות, הקשבה, תקשורת.   איזה אנשים אנחנו פוגשים בכלל בקליניקה ואיך זה מהדהד ומשפיע עלינו? אין ספק שהתקופה האחרונה מביאה על כנפיה לא רק תשישות ודכדוך. תשישות בהגדרתה היא עייפות קיצונית, כרו

האמת היא שרציתי לכתוב שני מאמרים הנוגעים ליחסי מורה תלמיד המתכתבים עם נושא אתיקה, אבל כרגיל – בין לבין נעצור עוד רגע וניפרד ממר ווֹנְג קְיוּ-קִיט (מנדרין: חוּאַנְג צִ'יָאוֹ-גִ'יֶה 黄侨杰) . כל מי שחי לפני עידן האינטרנט אולי מכיר את ספריו שעמדו בגאון בין מדפי עץ האורן. ווֹנְג קְיוּ-קִיט נולד במלזיה בשנת 1944 והתמחה בקונג פו וצ'י גונג. הוא הגדיר את עצמו "יורש הדור הרביעי של מנזר שָאוֹלִין הדרומי". ברשותכם – בכל הנוגע לכתרים השונים לא אכנס לאי דיוקים משום שכל מחקר בן זמננו הוכיח כי

תחילת הסיפור בפוסט פייסבוק שהעלה החבר Wong Yuen-Ming. גיבורנו הוא וָאנְג ג'וּ-לִין [1] שפרסם בשנת 1931 בעיר טיאנג'ין ספר צִ'י-גוֹנְג הנוגע לטיפוח הבריאות. רפרוף קל בזיכרוני מעלה שנתקלתי בשם זה במאמר בצרפתית הנוגע להיסטוריה חברתית בשם "תושבים עירוניים ואזרחים בסין של המאה ה-20". מגלה שבמאמר מדובר בנשיא לשכת המסחר של טיאנג'ין [2]. מה הסיכויים ששני אנשים בעלי אותו שם יהיו באותה תקופה בטיאנג'ין? בכל אופן, התברר כי אותו וָאנְג נרצח בשנת 1938 ולא כתב שום ספר צִ'י-גוֹנְג. כבר לא טוב

אין ספק שלאור התפיסה הסינית לפיה התקופה האוטופית כבר חלפה לה מזמן קל להבין את הכבוד כלפי האבות הקדמונים. בכל אופן, דברי חכמה, רעיונות והשקפות ניתן למצוא בכל עת. וַאנְג שׂוּאַן-גִ'יֶה [1] נולד בשנת 1935 בבייג'ינג והחל לתרגל אומנויות לחימה מגיל צעיר. בנוסף לאימונים אצל מספר מורים מוכשרים, ביניהם המתאבק הנודע שִׂיוֹנְג דֵה-חַאן, הוא גם ביקש הדרכה במדיטציה מנזירים בודהיסטים ודאואיסטים. הוא היה חניכו של הנזיר יוּאֶה לַאנְג ממנזר חוּאָה-יאֶן [2], ממנו למד בודהיזם, צ'י-גונג וחבטות ב