דיברנו כאן לא מעט על אתיקה, פחות על אהבה. אז נתחיל דווקא בפירגון. עלה לאחרונה סרטון חדש ומושקע על וַאנְג דְזְה-פִּינְג — דמות שכבר נגענו בה בעבר, אבל שווה לחזור אליה. אבל רגע — שאלה קטנה לפני זה: כמה “קדושים” אנחנו מצפים להיות כמורי אמנויות לחימה? מודה — בשנת 2023 יצא ספר על שִׂינְג-אִי צ'וּאַן מאת ביירון ג'ייקובס [1], ובדפדוף ראשון הייתה לי תגובה די אנושית: “רגע… זה הספר שלי.” לקחתי נשימה והבנתי שהוא כנראה לא פרץ לי למחשב משאנגחאי. יש נטייה לצפות ממורים להיות תמיד מאוזנים,

האמת היא שרציתי לכתוב שני מאמרים הנוגעים ליחסי מורה תלמיד המתכתבים עם נושא אתיקה, אבל כרגיל – בין לבין נעצור עוד רגע וניפרד ממר ווֹנְג קְיוּ-קִיט (מנדרין: חוּאַנְג צִ'יָאוֹ-גִ'יֶה 黄侨杰) . כל מי שחי לפני עידן האינטרנט אולי מכיר את ספריו שעמדו בגאון בין מדפי עץ האורן. ווֹנְג קְיוּ-קִיט נולד במלזיה בשנת 1944 והתמחה בקונג פו וצ'י גונג. הוא הגדיר את עצמו "יורש הדור הרביעי של מנזר שָאוֹלִין הדרומי". ברשותכם – בכל הנוגע לכתרים השונים לא אכנס לאי דיוקים משום שכל מחקר בן זמננו הוכיח כי

תחילת הסיפור בפוסט פייסבוק שהעלה החבר Wong Yuen-Ming. גיבורנו הוא וָאנְג ג'וּ-לִין [1] שפרסם בשנת 1931 בעיר טיאנג'ין ספר צִ'י-גוֹנְג הנוגע לטיפוח הבריאות. רפרוף קל בזיכרוני מעלה שנתקלתי בשם זה במאמר בצרפתית הנוגע להיסטוריה חברתית בשם "תושבים עירוניים ואזרחים בסין של המאה ה-20". מגלה שבמאמר מדובר בנשיא לשכת המסחר של טיאנג'ין [2]. מה הסיכויים ששני אנשים בעלי אותו שם יהיו באותה תקופה בטיאנג'ין? בכל אופן, התברר כי אותו וָאנְג נרצח בשנת 1938 ולא כתב שום ספר צִ'י-גוֹנְג. כבר לא טוב

מהם תחומי האחריות של המורה? לאחרונה הקשבתי לפרק בפודקאסט נֶיי-גְ'יָא צ'וּאָן, העוסק בראיון עם לוּאוֹ דֶה-שְׂיוּ המגיע בקרוב לארץ. הפרק...