התלבטתי האם להיפרד מעוד אמן לחימה סיני, אבל בסוף החלטתי שאין מה להיחפז וכי זצ"ל זה או אחר יכול להמתין בסבלנות לפרידה מכובדת. יחד עם זאת רציתי לציין, על מנת שלא ישתמע שאני תמיד שמח וטוב לב, כי אני לא מרוצה. ברצוני להגיש תלונה חריפה למשטרת האופנה – אמני לחימה עומלים עשרות שנים להראות ייצוגיים בצורה כזו או אחרת. אבל רבאק – מה הקטע עם הסנדלים המכוערות הללו שלא עוברות מסך? ומי האיש שהמלך לא חפץ ביקרו? לִיָאנְג דֵּה-חוּאָה [1] הוא מורה מעניין למדי. הוא נולד בהונג קונג בשנת 1977 ו

אמנם החיפזון מהשטן, אבל אולי נספיק עוד פרידה או שתיים לפני השנה החדשה הבאה עלינו לטובה. היום נפרדים מ- יָאוֹ צֶ'נְג-גוּאַנְג [1], אמן לחימה סיני בולט וממשיך דרך דור שלישי של סגנון אִי צ'וּאַן. הוא נולד בבייג'ינג בשנת 1953 והקדיש את חייו לשימור, הוראה ופיתוח של אמנות לחימה פנימית זו. יָאוֹ ואחיו התאום גדלו והתאמנו החל מגיל שמונה תחת פיקוחו הקפדני של אביהם - יָאוֹ דְזוֹנְג-שׂוּן [2], שהיה היורש הרשמי והתלמיד הבכיר של מייסד השיטה. יהי זכרו ברוך. מבנה האימון והעקרונות המרכזיים

בשני המאמרים הקודמים ניסינו להתרחק מעט מן הדימוי המודרני של יָאנְג צֶ'נְג-פוּ כמעין גורו לבריאות ואריכות ימים. ראינו כי אורח חייו היה ככל הנראה מורכב הרבה יותר, וכי עצם השאלה: "אם הטאי צ'י כל כך בריא, כיצד יאנג נפטר בגיל 53?" עלולה להיות אנכרוניסטית למדי. אם יָאנְג עצמו לא נתפס כגורו בריאות במובן המודרני, כיצד הפך הטאי צ'י דווקא לסמל של בריאות, אריכות ימים ואיכות חיים? התשובה מובילה אותנו הרחק מן הפארקים של ימינו, אל סין של משברים לאומיים, רפורמות, חינוך גופני והשאיפה להשתחרר

בחזרה ליָאנְג צֶ'נְג-פוּ "הבלתי מנוצח", נכדו של מייסד השיטה. אתייחס תחילה למה שכתב ידידי אמיר ניסן בנושא מותו של יָאנְג:"יאנג היה שמן אבל יש שאומרים שהוא נפטר מסיפליס שהייתה מחלה חשוכת מרפא בזמנו. לראשונה שמעתי על הסיפיליס מהמורה שלי, שהמורה שלו לִינְג טַאי-גּ'וֹנְג 凌台中 (נכתב בטעות צ'ונג) היה תלמיד טאי צ'י של יאנג והרופא שלו. יש חוקר בשם ג'ו ליק-סין שאימת את המידע." האם לִינְג טַאי-גּ'וֹנְג כתב זאת במקום כלשהו? האם יש יומן, מכתב, ריאיון או ביוגרפיה שבהם הדבר נאמר במפורש? מתי