יום יום אני הופך מחומר לאבק יום ראשון שחור יום שני אני זורח ויום שלישי כוכב חדש נכון להיום | מילים: שאול בן שאול שחור או לבן. חשבתי לכתוב פוסט על הקשר בין אמנויות לחימה סיניות לרפואה. מה משך בעצם אותם אנשים להיות לוחמים וחומלים? הנושא נוגע בכל כך הרבה נקודות, רובן בכלל לא טכניות – דוגמת נוכחות, הקשבה, תקשורת. איזה אנשים אנחנו פוגשים בכלל בקליניקה ואיך זה מהדהד ומשפיע עלינו? אין ספק שהתקופה האחרונה מביאה על כנפיה לא רק תשישות ודכדוך. תשישות בהגדרתה היא עייפות קיצונית, כרו

דיברנו כאן לא מעט על אתיקה, פחות על אהבה. אז נתחיל דווקא בפירגון. עלה לאחרונה סרטון חדש ומושקע על וַאנְג דְזְה-פִּינְג — דמות שכבר נגענו בה בעבר, אבל שווה לחזור אליה. אבל רגע — שאלה קטנה לפני זה: כמה “קדושים” אנחנו מצפים להיות כמורי אמנויות לחימה? מודה — בשנת 2023 יצא ספר על שִׂינְג-אִי צ'וּאַן מאת ביירון ג'ייקובס [1], ובדפדוף ראשון הייתה לי תגובה די אנושית: “רגע… זה הספר שלי.” לקחתי נשימה והבנתי שהוא כנראה לא פרץ לי למחשב משאנגחאי. יש נטייה לצפות ממורים להיות תמיד מאוזנים,

תחילת הסיפור בפוסט פייסבוק שהעלה החבר Wong Yuen-Ming. גיבורנו הוא וָאנְג ג'וּ-לִין [1] שפרסם בשנת 1931 בעיר טיאנג'ין ספר צִ'י-גוֹנְג הנוגע לטיפוח הבריאות. רפרוף קל בזיכרוני מעלה שנתקלתי בשם זה במאמר בצרפתית הנוגע להיסטוריה חברתית בשם "תושבים עירוניים ואזרחים בסין של המאה ה-20". מגלה שבמאמר מדובר בנשיא לשכת המסחר של טיאנג'ין [2]. מה הסיכויים ששני אנשים בעלי אותו שם יהיו באותה תקופה בטיאנג'ין? בכל אופן, התברר כי אותו וָאנְג נרצח בשנת 1938 ולא כתב שום ספר צִ'י-גוֹנְג. כבר לא טוב

בכל הנוגע לדמויות מעולם הרפואה, במיוחד דמות חדשנית בהיסטוריה של האנטומיה הסינית, לא כדאי לדלג על מר וָאנְג צִ'ינְג-רֶן [1]. וָאנְג, אחד...