Recent Posts

Archive

Tags

RSS Feed

חֶרֶב פִּיפִיּוֹת - מלכת החרבות הסיניות ❖

מהו הנשק המסמל יותר מכל את עולם אמנויות הלחימה במחשבה הסינית ? הדיון על כך אינו ממושך. חֶרֶב הפִּיפִיּוֹת, בסינית: גִ'יאֶן[1], מלכת כלי הנשק הקצרים. "חֶרֶב פִּיפִיּוֹת / חרב ישרה בעלת שתי חוּרפוֹת . במאה השמינית לפנה"ס נכנסו לזירת הקרב לוחמים-פרשים ונוצר צורך ממשי בלהבים ארוכים בגלל אופי הלחימה. כל עוד החרבות נעשו מארד הייתה מגבלה טכנולוגית של הכנת להב מעשי. עם זאת נהיו הלהבים צרים וארוכים יותר ויותר. במאה השנייה לפנה"ס הגיעה החרב לאורך של כ-80 ס"מ, ובתקופה זו כבר החלו לייצר להבים מפלדה שהחליפה את הארד בתוך זמן קצר יחסית. כעת היה אפשר לייצר חרבות ארוכות אף יותר בעלות להב קל וגמיש. עם השנים הפכה הגִ'יאֶן למזוהה עם מעמד האצולה, הקצונה והמלוכה" (נודל ואברמובסקי,2012).

הסינים הקדמונים התייחסו לחרב פִּיפִיּוֹת כנשק חשוב מאוד, ולראיה – מספר המסמכים הרב יחסית אודותיה והשכיחות בה הופיעו חרבות בממצאים ארכיאולוגיים. זהו הנשק היחיד שנעשה בו שימוש והיה נערץ באופן מתמשך מראשית ההיסטוריה הסינית ועד ימינו. במהלך הזמן, החרב השתנתה מחרב נחושת קצרה לחרב מתכת ארוכה. בגלל השיפור המתמיד במטלורגיה (תורת המתכות) במהלך אלפי השנים, השתנו טכניקות השימוש בחרב בהתאמה. החרב בעלת להב הנחושת הקצר חסרה את החוד החד כתער, וכמו כן סבלה מרכות יתר. זו הסיבה שנעשה בה שימוש בטווח הקצר בלבד למטרות חיתוך ודקירה. ארד (ברונזה) היא מתכת קשה ושבירה, כמו גם ברזל יצוק. על כן, להבים העשויים ממתכות אלו נשברו בקלות כשנעשה בהם שימוש כנשק בולם. ככל שהרחב התארכה יותר, כך גדלה היעילות של טווח הלחימה, כך שהמגוון המלא של טכניקות הייעוד הבאות לביטוי בעת המודרנית התאפשרו רק עם התגלית של פלדה מחוזקת ומחושלת. בדיקה של רישומי חרבות בשושלות שונות, מראה כי חרבות השתנו משושלת לשושלת, הן בצורת הלהב והניצב והן בעיצוב הנדן. השינויים חלו לא רק כתוצאה מהתפתחות במטלורגיה, אלא גם כתוצאה מהשפעתן של תרבויות אחרות, ובמיוחד של אלה שפלשו לסין: מונגולים, מאנצ'ואים ואחרים.

עד לפני זמן לא רב, סגנון הקולנוע הסיני הקרוי "ווּ-שִׂיָא[2]" היה כמעט בלתי נודע במערב. העלילות שהתקשרו לחרב וכללו גיבורים מעופפים וקרבות קסם ביקום שמעבר לעולם המציאות של סין הקדומה, שללו את האפשרות להרחיב את הצפייה מחוץ למעגל הצופים האדוק של אמנות הלחימה. אבל אז הגיע הסרט "נמר-דרקון" בבימויו של אַנְג לִי, שסחף מיליוני צופים ברחבי העולם. השילוב בין סיפורי עלילה קדומים וקטעי פעולה מרהיבים הביא את קסם החרב לכל מקום. הסרט חשף גם עובדה מוזרה: לחרבות סיניות יש לעתים תכופות שמות. השמות, בדרך כלל, נושאים את שם מקור מוצאה של החרב או שם בעליה. המקור יכול להיות שם של הר, היכן שהעפרה ממנה נוצרה החרב נמצאה, דוגמת קוּן ווּ גִ'יאֶן[3], המקום בו חושלה החרב, או אפילו שם הנפח שחישל את החרב, דוגמת הנפח מוֹ יֶה[4].

תנועת חרב הפִּיפִיּוֹת מזכירות את פיתול הדרקון ונחשבות בעלות ערך נעלה. זהו שיא של אסתטיקה ומיומנות לחימה מעודנת. הלוחם, שהשכלתו השלמה כללה לא רק אמנויות לחימה אלא גם תחומים נוספים כגון נגינה, השכיל לחבר את כל המיומנויות הללו לכדי הרמוניה אחת שלמה. כשם שמוזיקה אינה "שטוחה", אלא מורכבת מהדגשים ופעימות המעניקים חַיּוּת ומאפשרים מנעד רחב של הבעת רגשות, כך גם תנועת החרב: קלה, מהירה, מסוגננת וגמישה. היה זה נשקו של המצביא, לא של החייל הפשוט. נשקו של המלומד, לא של האיכר. התרגול היה ארוך ומפרך, ומרבית המתרגלים למדו תחילה את השימוש בכלי נשק קצרים אחרים, דוגמת החרב הרחבה (דַאוֹ), במטרה לבנות את היסודות הראויים. בנוסף לשימוש בחרב עצמה, נדרש המתרגל ללמוד את מַנַחי כף היד ה"ריקה" (לא חמושה), וכן את השימוש בגְּדִיל המחובר לגולת הניצב. לא פלא, אם כך, שמקומה של החרב בתרבות סין חצה גבולות. הדמיון בין הקצה הגמיש של מכחול הקליגרף לקצה החרב החד כתער בולט מיד. אנשי ספר, אמנים, ואנשי מעלה, דוגמת המשורר לִי בַּאי[5], חגרו אותה על מנת "לחוש בנוח", ותרגלו את השימוש בהתלהבות וכנות.

oOo

1. jian 劍 2. wuxia 武俠 3. Kunwu jian 崑吾劍 4. Mo Ye 莫邪

5. Li Bai 李白

052-4355299

©2019 EMPTY BEADS by Abi Moriya: MARTIAL ARTS & HEALTH CULTIVATION