❖ תמיר הנמר
בדרכי : סיפור מסע פרטי / תמיר אלוני ; עורכת הספר: מירב אמיתי
"ביומי הראשון בחופי תאילנד, נחש קוברה מצא את דרכו אל המסעדה הקטנה שבה ישבתי. שלושת האורחים היחידים במקום ואני ביניהם, עלו בבהלה על השולחנות ובני המשפחה המקומית, לכדו את הנחש. שעתיים אחר-כך, הוא הוגש על צלחת גדולה, ברוטב חמוץ-מתוק. זו הייתה ההכרות הראשונה שלי עם אסיה. במשך שלוש-עשרה שנה חי תמיר בדרום מזרח אסיה ותרגל אומנויות תנועה ולחימה, מודעות, מדיטציה וריפוי אצל מורים שונים מיפן ועד אוסטרליה". -- מהמעטפת האחורית.
הרגת אותי ובדרך גם את עצמך. איך אפשר לתאר אותך? אדם, סליל עשן, לוחם הקשת בענן, ציפור גן עדן, חץ, קשת, קונכייה, מעיין מפכה, שומר ישראל, טרמפיסט בגלקסיה.
מחול אחרון ופרידה
מכמורת, הפעם רק שנינו. מדברים, מקשיבים, שברי מילים.
"תגיד, אתה עדיין מצליח לקום?"
"בטח"
עשרים דקות שתיקה.
"קח אותי לשם, לא לכאן, לא לשם..."
כוחות פלאיים, קצת עזרה מהמעקה, שלוש פסיעות.
"זהו"
"מה זהו? אתה צוחק, כן? ואתה בכלל לא זקוף"
סוחט חיוך. גם אני מחייך, אפילו קצת צוחק, אבל נכנס לורטיגו, החיוך הופך מבלי משים לבכי. אני מבין שאם זה ממשיך שום טישו לא יעזור כאן. נראה אותך עושה את הפעלול הזה, עזוב אותך משליטה בנשימה. כמה דמעות מתגלגלות במורד במהירות, עצירה, לחלוחית, ייבוש, חזרה. הכל בשנייה. קובע עם לילך לביקור הבא – יום חמישי, תאריך עשירי לעשירי, שעה ארבע.
הודעה – תמיר איננו. כלומר ישנו אבל לא כאן.
מועד ההלוויה – יום חמישי, עשירי לעשירי, שעה ארבע. וואלה, לא פספסת. מקווה שאתה בטוב ופוסע ברוך על עננים, שהרי על נעליים אין מה לדבר ולשכב או לשבת זה מזיק לבריאות.
תמיר אלוני 1961-2019
באהבה,
אֲבִּי
