❖ יְדִידִי הֲשָׁכַחְתָּ
יְדִידִי הֲשָׁכַחְתָּ חֲנוֹתְךָ בְּבֵין שָׁדַי
וְלָמָּה מְכַרְתַּנִי צְמִיתוּת לְמַעְבִידַי?
הֲלֹא אָז בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה רְדַפְתִּיךָ-
וְשֵׂעִיר וְהַר פָּארָן וְסִינַי וְסִין עֵדַי.
ר' יהודה הלוי
קם לו אדם לאטו בבוקר, מתרגל להנאתו, אך שוכח את הכלל הבסיסי: לאחר התרגול יש להימנע מחדשות אלו ואחרות, או במילים אחרות, עדיף לשכון בנעימים בבועה. כך או אחרת, רק פתחתי את הפייסבוק ומיד קופצת ללא אזהרת מסע התגובה של אחד מחבריי, אמן לחימה צעיר מהונג קונג: "ג'אקי צ'אן, לך ת****ן" (תרגום: המחבר). מה? רגע, למה קללות וגידופים על הבוקר? קפץ לך הפיוז? ידידי, זה ממש לא מתאים.
ובכן, תקציר האירועים למי שלא שמע: "הפגנת המיליון" בהונג קונג נגד חוק ההסגרה לסין. הממשל מבקש לאפשר להעביר מבוקשים לידי השלטון המרכזי בבייג'ינג, ובכך לפגוע בעצמאות המשפטית של האזור החצי אוטונומי. המארגנים טוענים שלאורך שעות ארוכות צעדו כמיליון איש ברחובות: "כל אחד יוכל להיעלם מהונג קונג". עימותים אלימים בין מפגינים לבין שוטרים.
אז מה הקשר לאמנויות לחימה, או ליתר דיוק לשתי דמויות אייקוניות המזוהות עם הונג קונג – ברוס לי וג'אקי צ'אן? לא תאמינו, אבל הפגנות המחאה מבליטות מפגינים צעירים המחבקים ומזדהים עם דמותו של ברוס לי, לא האמיתי, אלא דווקא זה המופיע בסרטים כמגן העם, וכן בציטוט "היה מים ידידי", שהפך לסלוגן של המחאה. בדרך להפיכתו של ברוס מאגדה ואייקון לבן-אַלְמָוֶת, לוחמת הגרילה החדשה, הערמומית, "חסרת הצורה", זכתה לשם "אנחנו מים". לא עוד עמידה של מסות אדם מול המשטרה, אלא טקטיקות מגוונות הכוללות הנחת מכשולים, כיתור מבנים מכיוונים שונים, ועוד כהנה וכהנה. מובן שכל המהומה הזו זכתה להד ויזואלי ותקשורתי המהדהדים בכל כדור הארץ, כשכרזות וחולצות-טי עם ציטוטים של ברוס לי דוגמת "באמצע הכאוס קיימת הזדמנות" צצות בנקודות מחאה שונות.
ג'אקי צ'אן, לעומת זאת זכה למקלחת של צוֹנְנִים (לא צְנוֹן, הירק...) וקיתונות בוז. לאחר שכבר הושמץ והוכפש מכל עבר בשל עמדתו הפרו-סינית, צ'אן התעלם מהמחאה בעיר הולדתו, בדרכו לפרסם את תקליטו הבא בטאיוואן. מה ששמע כל אחד בעולם קיבל את התגובה הבאה: "גיליתי רק אתמול על הצעדה הגדולה. איני יודע דבר אודותיה".
אז כעת ממש לא נעים לי להוסיף על צרותיו של ג'אקי צ'אן, אז אשתדל להיות עדין. ובכן, מה עושים בשדה התעופה? שוב מתפתים לקנות איזה ספר או שניים אותם "בטח אקרא בטיסה", מה שמתברר תמיד כאשליה. בכל אופן, הביוגרפיה של ג'אקי צ'אן בסוגת "זיכרונות" נחלקת לטעמי לשניים. החלק הראשון המספר את חייו בצעירותו הוא לא פחות ממדהים. תחילתו מזמן היותו ילד פרוע והרשמתו לאקדמיה לדרמה בהנהלתו הקשוחה של יוּ גִ'ים-יוּאָן, שם שהה עשר שנים רצופות בתנאי פנימייה. חלומם של בוגרי האקדמיה היה תפקיד באופרה הסינית. איש לא ידע שכוכב חדש עתיד להפציע – הקולנוע. סיפורו של צ'אן מתחילת דרכו כפעלולן זוטר ושחקן בתפקידים מוזרים כגון גְּוִיָּה (בה נדרש פשוט לא לזוז...) ועד להפיכתו לדמות אהודה בעולם כולו. אבל מרגע הפיכתו למגה-כוכב, חציו השני של הספר עוסק בהתנהלותו הפוגענית כמעט כלפי כל הסובב אותו, החל ממוכרת ש"הרימה את האף", אשתו, בנו, ומי לא, כשכל פרק כזה מסתיים ב"אבל ברור שהיום לא הייתי נוהג כך". בקיצור, למרות הפירוט הרב על שלל מעשי הצדקה שלו ומעשיו הטובים, את החלק השני צלחתי בקושי רב ויצאתי בהרגשה קצת חמצמצה.
