❖ לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב
פנינו לאן? בשנים האחרונות עולים וצפים מאמרים שונים התוהים האם זהו סוף עידן הקונג-פו המסורתי כפי שאנו מכירים אותו היום? לעתים יוצא לי לשוחח עם חברים ועמיתים – בעיקר הלל צהנווירט, צחי שוחט, ואחרים. דבר אחד ברור – מספר המתרגלים, לפחות בעולם המערבי, הולך ופוחת. יש הטוענים כי אמנויות הלחימה הסיניות לא השכילו להנגיש את אומנותם לקהל הרחב. ימי הקולנוע של ברוס לי חלפו זה משכבר. שיטות כמו אגרוף תאילנדי או אמנויות לחימה משולבות, מצאו להם קהלים העורגים לצפות בקרבות זירה, בעוד אמנויות הלחימה הסיניות נותרו אפופות מסתורין או פנייה למתי המעט הנבחרים. סגנון הסאן-דא, קרבות הזירה הסיניים, חסר כמעט כל מאפיין סיני, למעט ההמרה של מספר מצומצם של טכניקות האבקות מיד ריקה לכפפות. כששואלים מדוע לא נראים כמעט לוחמים סיניים בזירות הידועות, לא חסרות תשובות – הממשל הסיני לא תומך, זה קטלני מדי ולא מיועד לזירה... נכון שהדרך בה עובר תלמיד הקונג-פו אינה מיועדת בהכרח לזירה, אך השאלה היא האם תפסת מרובה לא תפסת? רק הרהורים... אולי צריך בכלל שני סוגי קבוצות – האחת לרצים למרחקים ארוכים המתעניינים במכלול הרחב: טיפוח היציבה, נשימה, מדיטציה, תבניות, זוגות, כלי נשק...השנייה לאלה שבאים לשם ההנאה, שם ניתן לפשט את האמנות, ואולי לכלול בה מרכיבים נוספים. האמת – אפילו שאני כותב על האפשרות השנייה מבלי לבצעה לבי כבד, אבל אולי הגיע הזמן לאפשרויות נוספות.
בסרטון: דור העתיד? לָבֶל מַרְשַל מניו-יורק, מתרגל ומתחרה בהאבקות סינית וג'ו-ג'וטסו ברזילאי. בימים אלו מתגורר ומתאמן במונגוליה הפנימית.