❖ רגל הברזל חלק שני ||
וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם
בפרק הקודם סקרנו את הביוגרפיה של אמן הלחימה לִיוּ בָּאי-צ'וּאַן. היות וקורותיו ידועות, לא היה זה קשה מדי לבדוק את עלילותיו בתחום הפוליטיקה ואמנויות הלחימה. רק סיפור אחד אינו "מהודק" דיו: המפגש שלו עם אמן הלחימה גְ'ה שַאן [שם נזירות], או בשמו המקורי יָאנְג צֶ'נְג-יוּן.
אכן, מקורות שונים הפכו את המפגש הזה לעלילת ווּ-שִׂיָא: סוּגָה של ספרות בדיונית סינית המתמחה בעלילות והרפתקאות אמנויות לחימה בסין העתיקה ומהווה חלק נכבד מהתרבות הפופולארית של מרבית הקהילות הסיניות בעולם. אנו מוצאים אותה כיום בסרטים וגם באמנות, קומיקס, תיאטרון ומשחקי מחשב. המונח ווּ-שִׂיָא מורכב מהמילה שִׂיָא (מכובד, אבירי, נאצל), שהיא הפילוסופיה של האביר הנודד, ומהמילה ווּ (צבאי, מלחמתי, קרבי). ההולך בדרך הקוד המוסרי של השִׂיָא מכונה לעיתים "איש חרב", למרות שאינו אוחז או משתמש בהכרח בחרב. הוא יכול להיקרא גם שִׂיָא-קֵה שמשמעו אוֹרַח האבירות, או יוֹאוּ-שִׂיָא שמשמעו אביר נודד.
לרוב גיבורי הווּ-שִׂיָא אינם משרתים אדון, מחזיקים בכוח צבאי או משתייכים למעמד גבוה. תכופות הם מגיעים ממעמד חברתי נמוך ונוהגים בדרך כלל בקוד אבירות של תיקון עוולות והיחלצות לעזרת חסרי ישע ומדוכאים. מסורת הווּ-שִׂיָא מקבילה לקוד הבּוּשִידוֹ (אורח או דרך הלוחם) של דמויות הסמוראי היפני, האביר האירופאי וגם האקדוחן ההוליוודי.
שמעו סיפור: "אחרי כמה שנים של אימונים קשים לִיוּ בָּאי-צ'וּאַן הפך לשומר ראש של איש עסקים נודד. בזמן שעברו בצפון מזרח סין, הם עצרו בפונדק. בשעת בין ערביים לִיוּ יצא לטייל בפאתי העיירה. כשעבר ליד גומה הבחין בדמות יושבת על אחד העצים. כשהסתכל מקרוב הוא ראה שהאיש הוא נזיר לבוש שחורים. לִיוּ המופתע המשיך בהליכתו כשלפתע הרגיש טפיחה על גבו. כשהסתובב מצא את עצמו פנים אל פנים עם הנזיר שזה עתה ראה על העץ. האיש התברר כלא אחר מאשר אמן שָאוֹלִין מפורסם בשם יָאנְג צֶ'נְג-יוּן.
לִיוּ התחנן בפניו להתקבל כתלמיד. יָאנְג הסכים, בתנאי שלִיוּ יהיה מוכן לעבור את ההכשרה הקשה ביותר שתהיה כרוכה בכך. הם התחילו להתאמן כל בוקר ב-3:00 לפנות בוקר, ותרגלו בעיקר את סגנון לוּאוֹחַאן צ'וּאַן. הם ערכו קרבות קלים לעתים תכופות, מה שגרם ללִיוּ להיפצע באופן תדיר. יָאנְג היה לוחם אגרסיבי ואלים במיוחד. לפעמים עמד בטווח לחימה ארוך, אבל תוך שבריר שנייה יכול היה לזנק קדימה ולהפיל את לִיוּ בנגיעה אחת. בחלוף הזמן המיומנות של לִיוּ השתפרה. יָאנְג תלה שק בין שני עצים. השק היה מלא בדשא יבש, עלים וזרדים. לִיוּ נדרש לעמוד במרחק של כמטר מהשק ואז לזנק קדימה בבעיטה ימנית. התיק התנדנד אחורה וקדימה ולִיוּ נאלץ להסתובב ולבצע בעיטת עקב אחורית כאשר רגלו השמאלית משנה את כיוון התנופה של השק, ולאחר מכן היה עליו לבעוט בבעיטה נוספת בצד ימין. כל סוגי הבעיטות תורגלו בתוספת חבטות ברכיים, עם דגש על רצפים מהירים של התקפות בעיטות חזקות. ככל שלִיוּ התקדם, מילוי השק הוחלף לחול ואחר כך לאבנים קטנות.
כשהבעיטות של לִיוּ הגיעו לרמה גבוהה מספיק הוא הורשה לנסות אותן מול המורה יָאנְג. אבל לרוע מזלו, באחד האימונים לִיוּ בָּאי-צ'וּאַן הועף במפתיע למרחק של כמה מטרים, מצחו פגע בשפת באר, והוא איבד את הכרתו. הנזיר הזקן טיפס על הצוק, קטף צמח מרפא בשם "פרי אביב", וריפא את פציעותיו. כשהתאושש החל למד אותו גם טיפול בטראומה. לִיוּ בָּאי-צ'וּאַן השתמש בטכניקה זו כדי לשמר את בריאותו בשנותיו האחרונות. הוא נפטר בשנת 1964. בן תשעים וארבע היה במותו".
コメント