❖ ניקוז עם מחט אבן ומִרְתָּח

במהלך שושלת סוֹנְג הצפונית [1], מלומדים שגילו עניין ברפואה הגבילו את עצמם לנושאי לימוד כגון פרשנויות וסידור חומרי הלימוד באופן שיטתי, בהתאם לכיוון שהתווה באותה עת הממשל הקיסרי. הכוונות שלהם התמקדו בנימוק, הצדקה ושיפור דרכי הרפואה. במהלך שושלות גִ׳ין ויוּאָן, מרפאים קראו תגר על יסודות הגישה הזו והעבירו ביקורת הן על הזיקה המופרזת לדרכי העבר והן על המיקוד במצבים מוגדרים וידועים במקום בתהליכי מחלות. שילוב של מספר גורמים, כולל הופעת מגפות, גרמו להתרחקות מהזרם המרכזי של מספר רופאים מפורסמים והופעתה של גישה חדשה, אם תרצו ״זרם״ או ״שושלת״ מסוימת באסטרטגיה טיפולית ששמה את הדגש על כל אדם כישות נפרדת. הדרישות המוסריות שהוצבו בפני אלו ששאפו להפוך למרפאים גדולים תמכו בשינויים שהתחוללו.

איש האשכולות שֶן קוּאוֹ [2], היה מדען ומדינאי מתקופת שושלת סוֹנְג (960–1279). לרוע מזלו, הוא הודח מתפקידו והוטלה עליו האחריות לתבוסה צבאית בשנת 1081. שֶן קוּאוֹ איבד את משרותיו - הן הצבאית והן זו שבממשל המדיני. בשנותיו האחרונות הוא חי בפרישה כפויה ובבידוד יחסי באחוזת גן מפוארת במחוז גִ׳יָאנְגסוּ. במהלך תקופה זו ליקט ופרסם בשנת 1088 אסופת מאמרים בשם ״מאמרים מפֶּלֶג החלומות [3]״. חיבור זה הוא ניסיונו העצום של שֶן לתפוס ולתאר היבטים רבים ככל שניתן של הטבע, המדע, המציאות וכל שאר המסתורין ביקום. התרגום המילולי הוא "פֶּלֶג החלומות ושיחות המכחול“; שם הלקוח מאחוזתו של שֶן. הוא מצוטט כאומר: ״מכיוון שהיו ברשותי רק מכחול כתיבה ולוח דיו לשוחח איתם קראתי לחיבור שיחות מכחול״.

שֶן קוּאוֹ כתב בחיבור 23 פסקאות על רפואה ופרמקולוגיה, בהן ציין את הקשיים שעמדו בפני המרפאים והגדיר את המרחב בו פועל המטפל במונחים של דיוק ורגישות. בתחום הפרמקולוגיה כתיבתו של שֶן הרחיבה על הקשיים באבחון וטיפול נאותים, כמו גם על הבחירה, ההכנה והמיון הנכונים של עשבי מרפא. הוא הדגיש את חשיבות הדיוק הבלשני בזיהוי, בשימוש ובגידול של סוגים שונים של עשבי מרפא, כגון באילו חודשים יש לאסוף, זמני הבשלתם המדויקים, באילו חלקים יש להשתמש לטיפול; לעשבי תיבול מבויתים כתב על זמני שתילה, דישון ושאר ענייני גננות.

בנוגע למרפאים כתב את הפסקה המופלאה הבאה:

״בימים אלו, רופאים המספקים מָזוֹר בוחרים מספר תרופות, רושמים מערך של רכיבים טיפוליים, מוסרים אותם, ובזה תם התהליך. לפני שהאבות הקדמונים טיפלו באנשים הם למדו את מעגלי היִין והיָאנְג, את מחזורי הזמן, את נשיפת הצִ׳י מההר, היער, הנהר והבִּצָה. הם הבחינו בגילו של המטופל, משקלו, מעמדו החברתי, סגנון חייו, רגשותיו ומצב החיוניות שלו. בהתאמה למה שהיה נכון למאפיינים הללו, ובהימנעות מאלו שאינם, הם בחרו בעשבי המרפא, מוֹקְסַה, דיקור, ניקוז עם מחט האבן ומִרְתָּח [תמצית עשבי מרפא המופקת באמצעות הרתחה]. הם סילקו הרגלים ישנים והשתמשו בתבניות רגשיות. הם חשו את דרכם, נצלו כל הזדמנות ואמצו בהתמדה גישות שישאירו מרווח צר ככל שאפשר בנימוקים שלהם לטיפול. הם יצרו תוואי טיפול נוסף שכלל את הסדרת הלבוש, בחירת התזונה, שינוי הרגלי החיים ומעקב אחר התמורות המתחוללות אצל המטופל, לעיתים תוך טיפול בהתאם לגורמים סביבתיים, לעתים בהתאם לגורמים אישיים״.

oOo

1. Bei Song 北宋 960–1127

2. Shen Kuo 沈括 1031-1095

3. Mengxi bitan 夢溪筆談

   
   

---