❖ זה שרואה או מכשף
במאמר שכותרתו "שיר עץ האֶדֶר" הזכרנו מיעוט אתני בשם בני מִיָאוֹ, שם גנרי למיעוטים אתניים הרריים מדרום-מערב סין, העושים שימוש בחרב ארוכה. מיתוסים של בני מִיָאוֹ מתארים את בריאת העולם, הולדת בני מִיָאוֹ, קרבות שניהלו ותהליכי הגירה. מעניין לציין מנהג רווח בקרב אנשי מִיָאוֹ – כשנולד בן זכר, כל הידידים והקרובים היו מעניקים למשפחה חתיכת פלדה קטנה. המשפחה הייתה עוטפת את כל החתיכות עם צמחים שונים. את הצרור היו קוברים בהרים למשך חמש-עשרה שנים. תהליך זה היה אמור להשביח את הפלדה. לפני יום ההולדת השישה-עשר של הנער היו מוציאים את הצרור ומשתמשים בו לחישול חרב. הנער היה מקבל את החרב ביום הולדתו, היום בו הפך לבוגר. חרבות אלו לא נודעו תמיד ביופיין, אך היו חדות וחזקות, וכי כל הנערים מגיל זה ומעלה מעולם לא נצפו ללא חרבם. בכל אופן, בשלב מסוים חצר הצ'ינג הגבילה מסורת זו, כך שנותרו עדויות מעטות בעניין. בכל אופן, למרות שחרבות אלו כונו "מִיָאוֹ דָאוֹ", הכוונה הייתה לחרבות שונות של בני המיעוטים, הן חרב רחבה והן חרב פיפיות.
כמה נעים לגלות מידע נוסף, והפעם כל כולו הודות למר לִי מָאוֹ-צִ'ינְג ממחוז גְװֵיג'וֹאוּ שמספר:
"בכפרי המיעוטים של בני מִיָאוֹ בגְװֵיג'וֹאוּ, הלוויה מסמנת את סוף החיים, אך גם את תחילתו של מסע חדש לרוחו של הנפטר. לפני שהם מגיעים לדלתות החיים שלאחר המוות, שם האבות הקדמונים פותחים את זרועותיהם בברכה, הרוח צריכה לנווט בדרך קשה, מלאה בסיבובי שווא, להקות של רוחות ומפלצות אבודות, ומלכודות. השאמאן צועד מול הארון עם חרבו בידו, חוצה מכשולים בלתי נראים, ומפחיד שדים שמנסים להגיע לארון ולחטוף את הרוח. ליד הקבר, השאמאן מזנק על הארון ומכה את המכסה בכף ידו, מזהיר את הרוח להיזהר מכל המפלצות שלפניכם, ולנסוע בדרך הנכונה בכל התפצלות בדרך: עליהם להישאר בדרך הנכונה ולא להתפתות להתגלגל מחדש כעץ שיש לשרוף לבישול, או חבל שחותכים לקשור צרור עצי הסקה, או תרנגולת שיש להרוג להאכיל אורחים. השאמאן מחמם שוב ושוב את הרוח הנודדת כדי לזכור לעקוב אחר כיוון הזריחה, שם הם יפגשו את האבות הקדמונים לאחר צעדה קשה וארוכה. שם הרוח תתגלגל בין אנשים חביבים ואוהבים, לאחר שימצא ביצה מבושלת בגשר ליד הכפר שלהם, וילך בעקבות משפחתו החדשה לביתם".
בתמונות: תמונה של שאמאן וחרבו, שעל-פי תיאורו קיבל בירושה מסבא רבא שלו. הידית קשורה בחוט קנביס, ומה שבולט בחרב הארוכה העתיקה הוא גולה כבדה בצורת טבעת בקצה התחתון של הניצב, המכונה גם "תפוח ניצב", שמטרתה העיקרית היא לסייע באחיזה. בחרבות דקירה מאוחרות שימשה גם לאיזון משקל הלהב ולאפשר תמרון נוח יותר בדקירה. גולת הניצב בצורת טבעת היה נפוץ בתקופת שושלות חַאן עד טַאנְג.
ความคิดเห็น