Recent Posts

Archive

Tags

RSS Feed

❖ חרב ומכחול


"אם כוונתך אינה מוקרנת דרך הידיים אפילו עשרת אלפי טכניקות יהיו חסרות ערך"


במאמר הקודם סיפרנו על אסופת המאמרים של יָאנְג מִינְג-בִּין [1]: קליגרף, צייר החצר הקיסרית, ואמן לחימה שערך השוואה בין תנועות הלחימה לקליגרפיה. חוּאַנְג טִינְג-גִ'יאֶן [2], קליגרף, צייר ומשורר מתקופת הסוֹנְג, האמין כי הקליגרפיה צריכה להיות ספונטנית וביטוי עצמי -"תמונת הנפש". בזמן שושלת טַאנְג (618-907) התקיימו יחסים קרובים בין אחיזת החרב והמכחול. החרב, שנחשבה ביטוי נעלה של רוח הלוחם, והקליגרפיה – הביטוי הגבוה ביותר של האמנויות החזותיות של סין, נשזרו זה בזו.


אמנות המכחול בסין [3] דורשת מודעות פיזית ומנטאלית. האמן מפתח תחושת אחדות עם המכחול בזמן התנועה על גבי הנייר. אלן ווטס, סופר ומומחה לפילוסופיית המזרח, מאיר את עינינו בנושא הקליגרפיה הסינית: "תרגלתי קליגרפיה במשך שנים רבות ואיני מחשיב עצמי מומחה באמנות שניתן לתארה כמחול עם מברשת ודיו על גבי נייר. משום שדיו מורכב ברובו ממים, קליגרפיה סינית - שליטה בזרימת המים עם מכחול העדין, דורשת לזרום עם הזרם. אם אתה מהסס, או מנסה לתקן מה שכתבת, הכתמים יהיו ברורים מדי. אך אם אתה כותב היטב, מתקיימת תחושה שהיצירה מתבצעת מעצמה - כמו נהר, דרך מעבר הקו בעל ההתנגדות הפחותה ביותר, נוצרים עיקולים חינניים". זהו אותו "קו בעל התנגדות פחותה" אחריו עוקב אמן הלחימה. זהו אותו מצב תודעה, מודעות לא מכוונת, בה נוקט אמן הלחימה בעמדו מול מצב מאיים. טכניקות חֶרֶב פִּיפִיּוֹת (גִ'יאֶן) מבוססות על מעקב אחרי קו שכזה, ובמובנים מסוימים ניתן לקיים השוואה לשימוש במכחול.


מורה הטאי צ'י חוּאַנְג "אל" ג'וֹנְג-לִיאֶן [4] מוגדר כפילוסוף, רקדן, אמן מופיע ומחנך. מי שעודד אותו להתחיל ללמד טאי-צ'י היה אלן ווטס, אותו הזכרנו קודם לכן. חוּאַנְג משלב קליגרפיה בשיעורי הטאי צ'י, משום שהוא מתייחס לכך כצורת הבעה נוספת של אותו תחום, דרך נוספת המראה כיצד להשתמש בתנועות גוף. בספרו "לחבוק את הטיגריס, לשוב להר [5]" אומר חוּאַנְג: "בקליגרפיה המכחול הוא רק שלוחה של גופי ושל תנועת הטאי צ'י. תנועת החרב מבוססת על עיקרון זהה. גם החרב עוקבת אחר הפיתול והמבנה של תנועת הטאי צ'י בזמן החיתוך. לאחר שתרגלתי טאי צ'י הרחבתי את השכלתי לתחום האימון עם כלי נשק, דוגמת החרב. משום שהחרב היא יאנגית באופייה עלי להביא את הצד הייני לכדי איזון עדין. לכן, התבוננות בטבע ובחוקיו בזמן הציור תוביל את האמן לאיזון היאנג שבצד הלחימתי עם היין שביצירה".


האמנית הנפלא גִ'יָא לוּ כתבה על אודות החיבור בין חרב ומכחול [6]: "כשהייתי צעירה, מעולם לא חשבתי על השניים יחדיו. קיימת אמנות, יצירה, חיים מצד אחד, ומלחמה, חורבן ומוות מהצד השני. מאוחר יותר הבנתי שבנוגע לפעולות בני האדם שני הדברים בלתי נפרדים. השירה של צָאוֹ צָאוֹ, אחד המצביאים המפורסמים של תקופת שלושת הממלכות, מאוד מרגשת. האידיאל הסיני של יכולת וכשרון במיומנות אמנות הלחימה, אינם אודות מלחמה או אודות יופי מסוגנן של אמנות הלחימה. האידיאל הינו הבנת הבסיס דרך תרגול, בחירות מכוונות הנוצרות מהשתקפות העצמי, ורעיונות המובנים דרך פעולה נחושה. עבור אלה ההולכים בדרך (הדָאוֹ), החרב והמכחול הופכים פשוט לכלים המביאים שלום לקהילה, הרמוניה לחיי המשפחה, בהירות לעיסוק ותבונה עצמית. החרב והמכחול הם כלים שכדאי ללמוד יחדיו. אמן החרב יביא את העוצמה לקליגרפיה שלו בעידון לתנועות החרב. לא ניתן באמת להבין את האחד בלעדי השני. קצה המכחול וקצה החרב הן הנקודות בהן מתמקדים לימוד, מעלה, מוסר וכוח פיזי".


סרטון: הנרי הו נולד בהונג קונג בשנת 1954 ועסק כמעצב גרפי בטלוויזיה וכמרצה במכון לעיצוב ואמנות. בשנת 1988 היגר לקנדה, שם הוא מלמד אמנות, צ'י גונג וטאי צ'י. לדבריו, תפיסתו האומנותית היא ניסיון להביא לביטוי את התחום הרוחני.


oOo

1. Yang Mingbin 楊明璸 2. Huang Tingjian 黃庭堅 3. shufa 書法 4. Huang Al Zhonglian 黃忠良 5. Embrace Tiger, Return to Mountain: The Essence of Tai Ji 6. The Way of Brush and Sword: An Interview with Artist Jia Lu. Journal of Asian Martial Arts, Vol. 13, No. 4, 2004.