Recent Posts

Archive

Tags

RSS Feed

❖ חיי הם אבן

כמו שאת אבן קטנטונת, כמו שאת אבן נזרקת כמו שאת. כמו שאת זמר של הלך, כמו שאת אבן של דרך כמו שאת. כמו שאת אבן של נחל, כמו שאת אבן שוקעת כמו שאת. מילים: ליאון פליפה | תרגום: יהונתן גפן

לצד מצבו העגמומי של הנייר בכלל ושל תרבות הספר בפרט, עדיין יוצאים ספרים לאור [1], ואפילו לא מעט. אחד הספרים החמים שיצאו מהתנור הוא ספרו של ג'יימס קארס, מתרגל אי צ'ואן שהתגורר בהונג קונג כעשור, בשם "עוצמה ואימון גוף לאמן הלחימה הפנימי [2]".

אחד הנושאים המעניינים בספר הוא דרכי אימון הכוללים עזרים שונים ומשונים – חלקם כבדים, חלקם נועדו לאימון כנגד התנגדות, חלקם מכוונים לאימון בשיטה מסוימת. בשורה התחתונה – כל הסיפור לפיו יש להישמר מכל משמר מלהניף משקל, או חלילה וחס ללכת לחדר כושר, הוא מופרך לחלוטין. אמני לחימה שאפו לשמור על כשירות מרבית (על תזונה, אלכוהול ועישון – בפעם אחרת) ועשו שימוש בכלי נשק כבדים, ארוכים במיוחד, או בכל אביזר שעזר להם לשמר ולשפר את היכולות שלהם.

לעתים אני מוצא כי המונח ניי-גונג, או "מיומנות פנימית", מתואר אצל תלמידי טאי צ'י כתרגול נעלה, עמוק וטוב יותר מצ'י-גונג. סוג של תרגילים אזוטריים המודגשים יתר על המידה. בריאן קנדי ואליזבת גואו מתארים בספרם את המונח "אימון פנימי" באופן הבא: "ניי-גונג כולל תרגילים לאימון איכויות כמו תיאום של קבוצות שרירים כדי לפעול כשלם, היכולת לתאם את הנשימה יחד עם התנועה, והיכולת להישאר נינוח ומגיב בזמן עימות. תרגילים אלו נקראים פנימיים מכיוון שהם אינם כרוכים בפעולות חיצוניות ברורות". ללא בסיס חיצוני להתפתחות פנימית זו יש ערך מוגבל. כוח מתואם לא אומר כלום אם אין לך כוח לתאם. לכל אחד יש דימוי אישי של אומנויות הלחימה הסיניות. הפירוט עשוי להשתנות, אבל ללא ספק יש כמה אלמנטים נפוצים הכוללים תמונות דהויות, תנוחות מורכבות, כלי נשק אקזוטיים, וזקנים נמרצים בצורה מעוררת השתאות. ההיסטוריה, למרות האתגרים שהיא מציבה, היא התרופה לאידיאולוגיה. כאשר אנו באמת מבינים את העבר אנו גם מבינים מהיכן מגיעים הדימויים, כיצד הם עוצבו, ואיזו חלק היה להם בעיצוב החברה הנוכחית שלנו. ההווה והעבר לעולם אינם קיימים כשתי ישויות נפרדות לחלוטין, אלא מתקיימות בריקוד הדדי.

אחד האישים העונה להגדרות הללו ותמונתו מופיעה בספר הוא פוּ גֶ'ן-סוֹנְג [3] שהתפרסם בעיקר כאמן לחימה מהמעלה הראשונה בסגנון בָּא-גוּאָה גַ'אנְג. מהלך חייו ממחיש גם את יכולתן של אומנויות הלחימה הסיניות לתפקד כמסלול לניידות חברתית עבור בני נוער עניים מהכפר בתקופות של טלטלות פוליטיות וחברתיות כמעט בלתי נתפסות. הקריירה שלו עומדת כתזכורת חשובה לתקופה שבה אימוני אומנויות לחימה אפשרו לנוע לא רק בגבולות הכפר, אלא לחצות את הגבולות בין חקלאי, חייל ומורה מכובד.

פוּ גֶ'ן-סוֹנְג הצעיר החל בלימוד טאי צ'י בסגנון צ'ן. בנוסף למד פושינג הנדס ואימון בחנית. מאוחר יותר הושפע מחבריו סוּן לוּ-טַאנְג ויָאנג צֶ'נְג-פוּ, ובסופו של התהליך יצר סגנון טאי צ'י משלו, בו שילב רכיבים מהטאי צ'י שלמד, אך גם הוסיף כמה תנועות ורצפי תנועה. אחת התוספות הייתה תנועות סימטריות בימין ובשמאל, עקב הרגשתו כי הסגנונות המסורתיים חד צדדיים מדי. הוא גם הוסיף תנועות שתוכננו במיוחד לפיתוח כוח, גמישות כללית וגמישות במותניים ובירכיים, מכיוון שלהרגשתו אלה מרכיבים חשובים בכל שיטת לחימה. שינויים אלו אפיינו את כל מהלך חייו של פוּ גֶ'ן-סוֹנְג שפיתח תמהיל של שיטות שונות, רעיונות, טכניקות, ועקרונות מתוך אמנויות לחימה פנימיות ומורים מהם הושפע. לאחר שעזב את הכפר בו נולד ולמד, עבר ללמוד בָּא-גוּאָה גַ'אנְג עם המורה גִ'יָא צִ'י-שַאן [4], תלמיד ישיר של מייסד השיטה, עמו למד כפי הנראה שמונה או תשע שנים. בסופו של התהליך יצר סגנון בָּא-גוּאָה משלו.

בכמה תמונות ישנות של פוּ גֶ'ן-סוֹנְג, בעיקר משנת 1920, הוא מוצג אוחז בכדור אבן במשקל של כ-17 ק"ג. את מיומנות השימוש בכדור רכש פו ממורה הבָּא-גוּאָה שלו, אם כי סביר להניח שהוסיף מיומנויות משלו. בדרך כלל סיפר שהכדור הזה מיועד לאימון טאי צ'י. בחלק מההופעות שלו, הוא היה זורק את כדור האבן לאוויר ונותן לו לפגוע בגופו. אף אחד מתלמידיו של פוּ לא ניסה לשחזר את המהלך הזה. בכל פעם שתלמידים העזו לשאול אם הם יכולים ללמוד את אמנות האימון עם כדור האבן, תגובתו של פוּ הייתה "בשביל מה?" למיטב ידיעתי, איש מעולם לא למד כיצד פוּ התאמן עם כדור האבן או כיצד בדיוק הוא פיתח את היכולת לעמוד במכה מהכדור שפגע בגופו.


oOo

1. https://lineofintent.com/.../line-of-intent-books-and-films/

2. Carrs, James. Strength and Conditioning for the Internal Martial Artist

3. Fu Zhensong 傅振嵩 a.k.a Fu Qiankun 傅乾坤 1872-1953

4. Jia QiShan 賈岐山 a.k.a Jia Fengming 賈鳳鳴