❖ וְהָאֵר עֵינֵינוּ בְּתורָתֶךָ | חלק ראשון
ביום שישי החולף קיבלתי הודעה מהחבר אברהם גאון בניו יורק המודיעה על פטירתו של המורה שלו - מר חיים סוֹבֵּר ז"ל [1], ראש שיטת תורה דוג'ו. סוֹבֵּר המנוח חגג בשנת 2018 חמישים שנות הוראה כמורה ללימודי יהדות ואומנויות לחימה ב-Yeshiva University. הוא שימש בישיבה כפרופסור לעברית, ארכיאולוגיה מקראית והיסטוריה. סוֹבֵּר סיפר כי גדל בברונקס במשפחה יהודית-חילונית, אך לקראת בר המצווה שלו בשנת 1957 התקרב מאוד לדת. הוא החל בלימוד קונג פו בצ'יינה טאון, שכללו בין היתר קוף, עגור לבן וטאי צ'י של משפחת צֶ'ן. כמו כן למד קראטה מזרם שוטוקאן, גוג'ו ריו וג'ו-ג'וטסו. בשנת 1965 החל ללמד אומנויות לחימה בישיבה יוניברסיטי.
זה היה הבסיס ליצירת 'תורה דוג'ו' בשנת 1967. שם הארגון הוא למעשה מסע בין מילים. "טורה" היא המילה היפנית ל"נמר", ו"דוג'ו" הוא "שערי למידה". השם מציין את האוריינטציה היהודית של המערכת. 'תורה דוג'ו' הוא בית ספר אקלקטי לאומנויות לחימה המתואר כ"בית ספר יהודי בלעדי לאומנויות לחימה, תערובת של קראטה שוטוקאן יפני עד לחגורה השחורה; ולאחר מכן עגור לבן, בָּא-גוּאָה, טאי צ'י ועוד [2]". סוֹבֵּר שילב תפיסות פילוסופיות יהודיות בתוך המערכת, והשווה את עקרונות ההגות היהודית לאלה המצויים בדאואיזם ובבודהיזם.
בחודש דצמבר, שנת 2000 , קיים זאב פוקס רֵאָיוֹן בירושלים עם מר חיים סוֹבֵּר, שהתפרסם בכתב העת 'חרב לעט' תחת הכותרת "על לחימה, צ'י גונג ותבניות". בשל אורכו של הרֵאָיוֹן אחלק אותו למספר חלקים. תודה לזאב על השיתוף.
ש: מה ההבדל בין תבנית ולחימה?
ת: הדרך שבה לימדונו הייתה בצורה הבאה: היו תרגילי בסיס שכולם תרגלו – תרגילי ידיים, רגליים, הטלות שונות וכד'. מעבר לכך היו תבניות שחלק תרגלו. התבניות הקצרות היו תבניות משפחתיות שעברו דרך קרובי משפחה וייחודיות לאזור, או אפילו לכפר מסוים בסין. כמו כן היו התבניות המאוחדות, אשר נוצרו בשנת 1956-7 על ידי הממשלה הקומוניסטית. הן ידועות היום לקהל הרחב ונוצרו כחלק מהמאמץ המפלגתי להשתלט על פן של התרבות הסינית. כשהתחלתי להתאמן בטאי צ'י של משפחת צֶ'ן לא הייתי רשאי לדבר על כך, בוודאי שלא להראות את התבנית לזרים, כך שההאחדה והפתיחות לקהל היא ממש ניצחון פוליטי למפלגה.
על כל פנים, בבית הספר שלנו, שהתבסס על האימון בסגנון הקיסרי הישן, היו שלושה סוגים שונים של אימונים מתקדמים:
• הראשון: התמחות בתרגול התבניות, שכאמור היו שונות מהמאוחדות-מודרניות, אך תורגלו לצידן.
• השני: אימון לחימה שהתבסס על לחימה אמיתית, ושונה מאוד מתבניות כגון תבניות בזוגות. הידע היה ניסיון מצטבר של הסינים בכל מיני מצבי שטח וקרב – על מדרונות, טרסות, נגד כלי נשק, נגד פרשים וסוסים וכדומה.
• השלישי: התמחות בצ'י גונג / ניי גונג. קבוצה זו התמחתה בהעברת והפגנת יכולות צ'י ברמות גבוהות. המתרגלים הללו שברו אבנים ובלוקים, או – לחילופין, ריפאו בהילינג.
מבין כל התלמידים כמעט אף אחד לא יכול היה להתמחות בכל שלושת הרכיבים. אם יורשה לי לספר, ההתמחויות שלי קשורות ללחימה ולשבירת אבנים. מגיל שש-עשרה התמקדתי בעיקר בלחימה, ולאחר מכן, כשחליתי, גם בצ'י גונג. תלמידי, גם בארה"ב וגם בארץ, אינם זקוקים ללחימה בצורה שאותה למדתי, והם אכן לא מתאמנים בדרך זו, אלא יותר על תבניות וצ'י גונג. כמובן שאני עדיין מלמד את הטכניקות הבסיסיות של הגנה עצמית, אבל לא לחימה כפי שלמדתי, ובטח לא לחימה בכלי נשק.
ש: במה שונה האימון לרכיבים השונים?
ת: ראשית, ישנו הבדל מנטלי עצום בין אימון למטרת לחימה ואימון שאינו כזה. ראשית דבר על המורה לבנות את התלמיד בצורה המנטלית הראויה. ישנו הבדל עצום בין שימוש בחץ וקשת בתחרות לבין ציד בחץ וקשת. קיים הבדל רב בין ירי בחץ וקשת תוך סערת קרב, מעל גבי סוס דוהר, בסגנון הסמוראי, לבין אומנות הקְיוּדוֹ [אומנות לחימה יפנית מודרנית - גֶנְדָאי בּוּדוֹ], החץ וקשת של ימינו. ישנו אפילו הבדל בין הג'ודו הקרבי של מלחמת העולם השנייה לבין הקוֹדוֹקַאן [נוסד ב-1882 בידי המייסד קָאנוֹ גִ'יגוֹרוֹ].
ההבדל הראשון והחשוב מכולם הוא אספקט ההריגה והרס היריב על ידי גרימת נזק מרבי. מצחיק לומר, אך כיום אנו מתאמנים באומנות לחימה בדרך שאינה אלימה, שזה נשמע על פניו כקונפליקט. כשאני למדתי, אומנות הלחימה לא יכלה אלא להיות אלימה. אחד הדברים ששינו את פני עולם אומנויות הלחימה בארה"ב הוא הביטוח והמודעות לביטוח. בעבר לא היה ספק שמתאמן לעולם לא יתבע את הדוג'ו שבו הוא מתאמן. חייבים להודות כי כיום הטכניקה שהדוג'ו מלמד מוגבלת ותלויה גם בחברות הביטוח.
oOo
Harvey (Chaim) Sober 1945-2025
Shalom Auslander. ”Harvey the Sensei”, in Jewish Jocks: An Unorthodox Hall of Fame.
留言