❖ הגביע הקדוש

רישומים צילומיים של מורים לאומנויות לחימה מתקופת הרפובליקה קיימים בשפע, אבל ברוב המקרים מדובר בתמונות מבוימות: הן צולמו עבור ספרים, מאמרים או כצורה של כבוד ומסורת שישמרו בבתי הספר השונים. כיום לכולם יש מצלמה ברזולוציה גבוהה ואנחנו רגילים לצלם בכל מצב אפשרי, ועם כניסת המדיה החברתית הרבה מאלה אלה הם צילומים ודיוקנאות מאולתרים. בסין הרפובליקנית הצילום המודרני החל להיות זמין יותר, ובהינתן מספיק אור טבעי, היו מצלמות שיכלו לצלם נושא נע באיכות סבירה. עם זאת, התמונות שהועברו אלינו הן כולן תנוחות 'דומם', שום דבר שמתקרב לכל סוג של טבעיות.

במידה וזו אכן תמונה מקורית, ולא AI כפי שטוענים אחדים, הרי שזו אולי התמונה היחידה של יָאנְג צֶ'נְג-פוּ מדגים טָאי-גִ'י צ'וּאַן בהופעה חיה. התמונה מתוארכת ל-15 באוקטובר, שנת 1928, במהלך תחרות הגוּאוֹ-שוּ הלאומית.

רקע היסטורי:

פוליטיקה ואומנויות לחימה צעדו יד ביד בתקופת הרפובליקה. התמיכה הממשלתית באומנויות הלחימה קשורה בתככים של המפלגה הלאומנית, הגוּאוֹמִינדַאנְג. המפלגה נזקקה לתמיכת אנשי מלחמה שהקימו צבאות פרטיים ואיימו על אזורים שונים. בסוף שושלת צִ'ינְג סוכמו הבנות מסוגים שונים עם גורמים עצמאיים רבים. בתוך ההתמודדות עם האימפריאליזם היפני ועם המודרניזציה המערבית, התחזקה תנועת הגוּאוֹ-שוּ ונערכו תכניות להקמת תכנית לאומית לגוּאוֹ-שוּ. אחד מסיכומי ההבנות הללו הוליד את המכון המרכזי לגוּאוֹ-שוּ, כארגון ממשלתי האחראי על הפצה ומיסוד של אומנויות הלחימה בתקופת הרפובליקה.

המכון המרכזי לאומנויות האומה נפתח רשמית במרץ 1928 בראשותו של גַ'אנְג גְ'ה-גִ'יָאנְג שנהג לומר כי: "חיזוק היחיד מחזק את הגזע והגנת היחיד מגינה על המדינה". תכניתו הייתה שתרגול ותחרויות קרב יתקיימו אחד לצד השני, וידע טכני יושג במקביל לתפיסה, כשיטה של תחרויות ספורט מודרניות ואומנויות לחימה מסורתיות: "שיטת הגוּאוֹ-שוּ" שבה אומנויות הלחימה הן הליבה המוקפת בענפי ספורט אחרים.

באותה שנה (1928) בין החמישה עשר לתשעה עשר לאוקטובר, ערך המכון באצטדיון בנָאנְגִ'ינְג את התחרות והבחינות הלאומיות לגוּאוֹ-שוּ לבחירת המורים שיוסמכו ללמד במכון המרכזי. מורים מסורתיים רבים לא נטלו חלק באירוע בהכריזם שאת אומנות הלחימה שלהם ניתן לבחון רק בקרבות אמיתיים ולא באירוע ספורטיבי. כארבע מאות אמני לחימה נלהבים נטלו חלק באירוע, רבים מהם הגיעו ממרחקים. לאחר סדרת ניפויים של שלושה ימים נותרו כמאתיים מתחרים שהתחרו בשלוש קטגוריות נפרדות: יד ריקה, קרבות עם כלי נשק מרופדים והאבקות. כל תחרות נערכה בשיטת "הטוב מחמישה סיבובים".

---