❖ דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ

נקודת ההשקפה על פי המסורת הסינית הינה התרחקות מתור הזהב, שבו חיו האבות הקדמונים לפני למעלה מארבעת אלפים שנה. לתקופה האוטופית ההיא מיוחסים סודות החיים הנכונים, הבריאות והאושר, וכל הדברים הנכונים והטובים, גם בהקשר של אמנויות הלחימה. לפיכך, לא היה זה יוצא דופן שבתי ספר לאמנויות לחימה ישזרו אגדות או אי דיוקים הנוגעים לשושלת הרציפה המתמשכת מנזיר מתבודד בהר ערפילי עד עצם היום הזה.

עכשיו לקחו את הרעיון הזה לדרגת אומנות חדשה. לא עוד כתבים עתיקים ומפוברקים, אם כי סגנון בשם "אַנְג צ'וּאָן" 昂拳 המנכס את התרבות התאילנדית וטוען כי מקור האמנות בקבוצה אתנית של אנשי הג'ואנג המתגוררים בדרום סין, באזור מחוזות גואנגשי/יונאן. לאותה קבוצה אתנית אכן יש אמנות לחימה בשם אַנְג צ'וּאָן, הידועה גם כג'וּאַנְג צ'וּאָן 壮拳 , אחת השיטות הדרומיות העתיקות, ללא שום קשר לסגנון החדש. לא יאומן כי יסופר, אבל מדובר בהעתקה של רצף תנועות מתוך הסרט בכיכובו של טוני ג'א "המגן". למי שבמקרה לא צפה... סדרת "אונג באק" ו"המגן" הם סרטים בכיכובו של טוני ג'א, בהם הוא מופיע כמומחה לאמנות הלחימה התאילנדית מוּאָי בּוֹרַאן - מילולית: "אגרוף עתיק", שם גנרי לאומנויות לחימה ביד ריקה של תאילנד לפני כניסת הציוד והכללים המודרניים בשנות השלושים.

אַנְג צ'וּאָן "החדש" המשיך להתפתח הן ברמת הכזבים ההיסטוריים והן בביצועים התנועתיים, דרך הטענה כי בני הג'ואנג הם למעשה האבות הישירים של התאילנדים, ומרקחת של תנועות מסגנונות סיניים שונים. התבשיל החדש זוכה למחיאות כפיים מצד אחד ולהשמצות גורפות מצד שני. אם להודות על האמת, למעט הכזבים ההיסטוריים שמעיבים על כל הסיפור, שילוב סיני-תאילנדי יכול להיות די אטרקטיבי, ולא צריך ללכת רחוק מדי. התבוננות בקרבות הזירה סאן-דא נראית פחות או יותר כאיגרוף תאילנדי בתוספת הטלות מההאבקות הסינית. מה דעתכם?

---