Recent Posts

Archive

Tags

RSS Feed

❖ בן אלמוות וחרב | חלק שלישי


בפרק הקודם תיארנו את בן האלמוות לוּ דוֹנְג-בִּין [1], הנודע מבין חבורת "שמונת בני האלמוות". מסופר כי היה מלומד ומשורר פורה שעבודותיו נאספו ב"חיבור השלם של שושלת טַאנְג [2]", האוסף הגדול ביותר של שירת הטַאנְג שהוזמן בהנחיית הקיסר קַאנְג שִׂי [3] משושלת צִ'ינְג.

בית מתוך שיר המיוחס לבן האלמוות לוּ דוֹנְג-בִּין:

תרגום השיר | יואב רפופורט 觀浪止息聞水聲 退潮靜心聽沙響 צְפוּ בַּגַּלִּים וְהָנִיחוּ לַכֹּל, שִׁמְעוּ אֶת קוֹל הַמַּיִם, הַגֵּאוּת וְהַשֵּׁפֶל מַרְגִּיעִים אֶת הַלֵּב, הַקְשִׁיבוּ לְרִשְׁרוּשׁ הַחוֹל. ממש חנה סנש, "הליכה לקיסריה".


פרשנות השיר צְפוּ בַּגַּלִּים אנו יכולים לנחש כי לוּ דוֹנְג-בִּין המודט ליד הים מקבל השראה מפעימת הגלים, שהם גם מטפורה למחשבות אקראיות.

הָנִיחוּ לַכֹּל ניתן לקרוא גם כ"עוצר את הנשימה". יחד עם זאת למונח שִׂי קיימת משמעות דאואיסטית מיוחדת שפירושה הרווח שבין שאיפה ונשיפה, אותו פער קטן כאשר הנשימה מסתובבת. כשאנחנו מבטלים את הפער הזה הנשימה שלנו הופכת למעגלית, בדיוק כמו גלי הים. לתנועה אין התחלה ואין סוף. הנקודה בה גל אחד מסתיים והשני מתחיל אינה מובחנת. זהו תהליך אחד מתמשך.

שִׁמְעוּ אֶת קוֹל הַמַּיִם השיר משתמש בשתי מילים שונות להאזנה. וֶן פירושו להקשיב בתוך הגוף, טִינְג פירושו להקשיב מחוץ לגוף. בשורה הראשונה המחבר מקשיב פנימה, מקשיב לקול המים בתוך גופו. השורה הראשונה יכול להתייחס למספר תהליכים פנימיים. כשאנחנו נעשים דוממים מאוד אנו יכולים לשמוע את האוויר נכנס ויוצא מהריאות (לא קול הנשימה באף, אלא הצליל בתוך פלג הגוף העליון). צליל זה למעשה נשמע כמו גלים.

כמו כן, ייתכן ומדובר בתהליך הבליעה המחזורי שמרגיש גם הוא כמו גל. תרגולים דאואיסטים שונים, דוגמת "המעגל השמיימי הקטן" , כוללים "בליעת צִ'י", דהיינו הכנסה של השפעות עונתיות ומקומיות וספיגת זוהר אַסְטְרָלִי. כלומר, התרגול משויך ל"אקולוגיה פנימית" וקוסמולוגיה, התבוננות ואבחנות משתנות. מלבד תרגולים שונים הקשורים לבליעה או הימנעות מחומרים גשמיים. הדאואיסטים עסקו גם בבליעת רוק והכנסת צִ'י, אותם תפסו כחיוניים בהוויה של האדם. להשקפתם, רוק ונוזלי גוף הם חומרים חיוניים ואילו הצִ'י משמש הן כרכיב קוסמולוגי והן כרכיב גשמי מעודן. הכנסת צִ'י קדמוני ושחרור מהתפיסה הנוגעת למזון גשמי נחשבו לתזונה נעלה.

הַגֵּאוּת וְהַשֵּׁפֶל מַרְגִּיעִים אֶת הַלֵּב אולי תחילת יציאה מהמדיטציה, הלב-נפש נמצא בדממה. לסדר כתיבת הסימניות בכתבים דאואיסטים ישנה חשיבות רבה. אנחנו פועלים כדי לסלק מהנפש טרדות ורעשים חיצוניים, משקיטים את הדעת.