Recent Posts

Archive

Tags

RSS Feed

❖ אני כעיוור אחרייך הולך


לְיוּ צַ'אנְג-צִ'ינְג | פּוֹרֶטֶת עַל נֵבֶל.


נָח עַל פְּנֵי שִׁבְעַת הַמֵּיתָרִים שֶׁל נֵבֶל בְּיָדַיִךְ

שׇׁקֶט אֲנִי מַקְשִׁיב לָךָ רוּחַ חָפְשִׁיָּה קְרִירָה בֵּין עֲנָפָיו שֶׁל אֹרֶן

וַאֲנִי אוֹהֵב אֶת זֶה שֶׁנִּגּוּנַיִךְ נִגוּנֵי יָמִים חוֹלְפִים וְלֹא שׁוֹכֵחַ

עַד כַּמָּה נָדִיר לִשְׁמֹעַ נִגוּנִים כָּאֵלֶּה עַד כַּמָּה נָדִיר שֶׁמִּישֶׁהוּ מַקְשִׁיב

תרגום: יואב רפופורט



劉長卿 (聽)彈琴

泠泠七弦上

靜聽松風寒

古調雖自愛

今人多不彈


המורה וַאן ג'וֹאוּ-יִינְג מבייג'ינג, "לוחם האור", מביא את אמנות הטאי-ג'י צ'ואן לאלה החיים בצבעי קשת בענן. המורה וַאן החל ללמוד טאי-ג'י משחר נעוריו, ועל פי המתואר הינו דור שנים-עשר לטאי-ג'י בסגנון צ'ן. ידידו שעבד בשגרירות ארה"ב בסין היה שותף לרעיון, בעקבותיו וַאן החל ללמד בשנת 2009 לקויי ראייה ועיוורים. הוא סיפר שבשיעור הראשון הצליח ללמד כמה תנועות בודדות במשך שעתיים, היות ועדיִין לא היו בידיו הכלים לעבוד עם אוכלוסייה בעלת צרכים מיוחדים. מספר שנים מאוחר יותר, באוגוסט שנת 2013, שלושים וחמישה מורים מבתי ספר לעיוורים, כמו גם מורים מבתי ספר יסודיים, הגיעו לבייג'ינג למחנה אימונים מרוכז בן תריסר ימים, כפי שוַאן תכנן לעשות - להפיץ את האמנות בקרב עיוורים כדי לעזור להם לצאת מהבדידות ולמצוא שלווה וזוהר בעולמם הפנימי. זה היה תחילת המסע בו וַאן לא רק מלמד באופן אישי, אלא גם מנחיל את משנתו למורים אחרים.


לפני כשנה התכתבתי עם חבר ותיק מארה"ב על התנסותו הקצרה בהוראת טאי-ג'י לעיוורים. נושא זה קרוב מאוד ללבי, ואני רואה בו את אחת הפסגות, לפחות בפן הרגשי, של עשייתי המקצועית בתחום הוראת טווי-נא (עיסוי סיני) ללקויי ראייה ועיוורים. מקצוע העיסוי מהווה תחום עיסוק ייחודי לעיוורים מזה שנים רבות בעולם, מרחיב את אפשרויות התעסוקה הפתוחות בפניהם, ופותח אופקים חדשים בתחום "תפיסת האני" כנותן ולא כנתמך.


מדינת ישראל החלה להכשיר עיוורים ולקויי ראייה בתחום זה החל משנת 1988. הנהלת השירות לעיוור נרתמה במרץ לעניִין, תוך לימוד הנושא מהניסיון שהצטבר בחו"ל, והחליטה על פיתוח תכנית ייחודית. בשלב הראשון הוקמה ועדת תכנון, בשלב השני נשלחה משלחת ללימוד הנושא לגרמניה וצרפת שכללה נציגים של מכון וינגייט ומרכז השיקום "מגדל אור". התכנית התגבשה לקורס בן כשנה שהתקיים במכון וינגייט בתנאי פנימייה. לצורך הקורס נרכש ציוד שהותאם לצרכי האדם העיוור, כגון מודלים אנטומיים, שלדים, מיטות טיפול, מדפסות ברייל, מכונה לצילום מובלט ועוד.


ההוראה דרשה התמודדות פיזית הרגשית עם החניכים. חלקם לקויי ראייה או עיוורים מלידה, חלקם התעוורו במהלך חייהם כתוצאה ממחלה, מלחמות, ואפילו פשעי שנאה. רובם נעזרים במקלות הליכה או כלבי נחייה, שגם הם היו שותפים בקורס. המורים נדרשו לרגישות והתאמות. כיצד מלמדים כאשר התלמיד אינו רואה. האם הלימוד מבוסס כולו רק על מגע? לצורך קורס הטווי-נא לדוגמא, הצמדתי לרצף הטכניקות רצף של צלילים, בדומה ליצירה מוזיקלית. המודל הבסיסי שלי היה הוראת אמנויות לחימה – מתחילים עם היסודות, ומשם עוברים לתבנית טיפול. בשלב זה, היינו יושבים במעגל, וכל אחד מהחניכים היה הוגה את הצליל של אותה תנועה, על פי רצף התבנית. גם במגע לא השתמשנו בטרמינולוגיה סינית, או בכלל, אלא רק בצלילים. כך נוצר תמהיל של צליל ומגע שיצר קשת של צבעים וירטואליים.


בעיה נוספת ולא צפויה הייתה נושא היישום. אמנם, בשנותיו האחרונות של הקורס אחת מקופות החולים יצרה שיתוף פעולה ואמורה הייתה לקלוט לפחות חלק מהבוגרים, אולם בפועל הדבר היה רחוק מאוד מהמציאות. אחרים שהתחילו לעסות גילו שבין האמירה "עיוורים בטח מעסים מצוינים משום שהם חשים טוב יותר", לבין המציאות בה חלה רתיעה ממעסה עיוור, עדיִין קיים פער. בכל אופן, למרבה המזל היו כאלה שדרכם צלחה ומצאו לעצמם נתיב אור חדש.


 



https://www.facebook.com/sinovisionofficial/videos/1461922047207931/?hc_ref=ARTS_VcCDP2Uw5uIdgWtoqxoR6Z8pKY5V4nMgTT6nZhd1kPRY1hWopxn_qBVBVX8Blo&pnref=story