באמנויות הלחימה בסין היו יחסי מורה ותלמיד זהים ליחסים במשפחה. על-פי השיטה המסורתית, התלמיד למד עם המורה זמן ממושך, באופן פרטי או בקבוצה קטנה, והשיעורים התקיימו בדרך כלל בבית המורה או בפארק הסמוך לביתו. התלמידים למדו בצורה איטית ומבוקרת, עם דגש על תרגול בסיסי. מיומנויות מתקדמות יותר נלמדו רק לאחר שהתרגול הבסיסי הגיע לרמה משביעת רצון. בזמן שהתלמיד למד את יסודות הסגנון, המורה בחן את נאמנותו, סבלנותו, מוסריותו ונחישותו. כל הנתונים הללו שוקללו עם יכולתו הגופנית של התלמיד והשפיעו ע

כחלק מנפלאות התקופה הזו מתקיים תמהיל של התחדשות פנימית וחיצונית – צביעת הבית, סידור ארגזים, אוצרות ופנינים שמשום מה אני אוגר כארבעים שנה. "הספרייה" של לימודי רפואה סינית עם משה אולשבסקי: ספר הנקודות של עופר רז – להלן "ספר אנטומיה טופוגרפית / ד''ר עופר רז", הספר של אולשבסקי ולוין – להלן "עקרונות הרפואה הסינית המסורתית / משה אולשבסקי, אורנה לוין" וכמובן טד קפצ'וק – "מַאֲרָג ללא טוֹוֶה". רגע, מה עם רפואת הצמחים? אה... באותה תקופה עדיין לא חלמו על הפקה או ייבוא, כתוצאה מכך התחום

אני מנחש שלא שמעתם עדיין על הסרט "אגדת מנזר שָאוֹלִין" [1] שעתיד לעלות למסכים במהלך חודש זה. הסרט בבימוי של סטנלי טונג [2] הוא קומדיית קונג פו עם קריצות לא מעטות לסרט "מנזר שָאוֹלִין" בכיכובו של ג'ט לי משנת 1982. עלילה: גיבור העלילה, דֵה בָּאוֹ, אותו מגלם וַאנְג בָּאוֹ-צִ'יָאנְג [3], הוא בעל פונדק חסר אמביציות וחסר עכבות שלא מהסס לרמות א, לקוחותיו. הוא מצליח לגייס את בני משפחתו וחבריו על מנת שיתחזו לשודדי דרכים ויגרמו לעוברי אורח לחפש מחסה בבית ההארחה. בכל אופן, מעשי הקונדס ש