"בימים רחוקים נהגו נשות סין לטוות משי תוך הרתחת פקעות המשי, משיכת החוט ושזירתו על גלגל או גליל. החוטים מפקעות התולעים נמשכו במיומנות מדויקת. מיומנות זו דרשה תנועה מחושבת ורציפה. קצב הטוויה דרש אחידות שאינה איטית או מהירה מדי – הנשים שעסקו בטוויה ידעו היטב; אם ימהרו בתנועתן יקרע החוט, אם ישתהו מדי יסתבך החוט ויידבק". טליה קו עקרון "טווית המשי [1]" ידוע באמנויות לחימה שונות, אך מודגש בעיקר בסגנונות ווּ וצֶ'ן של הטָאי-גִ'י צ'וּאַן. מקור השם בתנועות הסיבוב והפיתול של זחל תּוֹלַעַ

אם ברצוננו לנקוט בעמימות מסוימת, או שמא להוסיף הוד והדר לסיפור כלשהו, כל שעלינו לומר הוא "החכמים הסינים אמרו", או, כמו במקרה של סגנון הגַּבָּה הלבנה, נספר על נזיר דאואיסטי שישב במנזר על ההר, סיפור שיכול להתחבר כמעט לכל דבר: אֲנִי אֶהְיֶה לְצֵל חוֹלֵף בִּשְׂדוֹתֵיכֶם לְסוֹד נִסְתָּר. הֱיוּ שָׁלוֹם, אֲנִי חָיִיתִי בֵּינֵיכֶם כְּמוֹ צֶמַח בַּר. בשנת 2012 נערך סוף סוף מחקר רציני אודות מקורות הגַּבָּה הלבנה. את המחקר הובילו מספר חוקרים העוסקים בלימודי מזרח אסיה מארה"ב בשיתוף פעול

בשבוע שעבר נערכה במרכז לתרבות סין הקרנת הסרט עם התרגום המוזר "ההר שהוליד את מונק [1]", דרמת אמנויות לחימה משנת 2015 בבימויו של צֶ'ן קַאי-גֵה [2], דמות מובילה בקבוצת "הדור החמישי" בקולנוע הסיני. מרבית סרטיו לא הוצגו בארץ, אם כי יש יסוד סביר כי ראיתם את סרטו "שלום לפילגש" (1993). העלילה מתחילה בנזיר, אותו מגלם השחקן וַאנְג בָּאוֹ-צִ'יָאנְג [3], מתרגל אמנויות לחימה מחוץ למסך הכסף, הנלחם מספר רב של נזירים-עמיתים. בתום הקרבות הוא אומר את מילת הקסם" "ניצחתי", אולם מתברר שזו שירת הב