שנת 1991, שאלות מופנות לפֶּנְג חַאן-פִּינְג, המורה שלי לכלי נשק בטאיוואן. פֶּנְג הקטן נהרג בתאונת אופנוע בשנת 1999. ש: מהו עבורך המונח גוֹנְג-פוּ ? ת: גוֹנְג-פוּ הוא עבורי אמנות, פילוסופית חיים, מאבק נגד עצמך! האמצעים בהם אנו משתמשים, הזמן והמאמץ המושקעים אינם קלים כלל. זוהי עבודה קשה מאוד. מסורת זו, שעברה מדור לדור, עברה במשך השנים שינויים רבים. כיום קל יחסית ללמוד מסורות שונות דוגמת שָאוֹלִין או ווּ-דַאנְג, מה שהיה בלתי אפשרי בעבר. אני יכול לחלק את המונח גוֹנְג-פוּ לשלושה ר

בתחילת שנת 1987 הגעתי לטאיוואן במטרה ללמוד אמנויות לחימה פנימיות עם המורה חוֹנְג אִי-שִׂיָאנְג. קרוב למקום מגורי היה "הפארק החדש [1]", אחד המוקדים העירוניים של אותה תקופה לתרגול אמנויות לחימה. מורה צעיר בלט שם בנוכחותו. שמו היה פֶּנְג חַאן-פִּינְג [2], אך הוא נודע בקרב כל כ"פֶּנְג הקטן", עמו למדתי את מיומנות השימוש בכלי נשק שונים. פֶּנְג הקטן החל ללמוד אמנויות לחימה בגיל חמש עשרה עם חבריו ללימודים. כבר בתחילת דרכו גילה תשוקה עזה לנושא והיה מתעורר כל יום בשעה חמש וחצי בבוקר על

אֲנִי אוֹהֵב לְקַעֲקֶע אֶת גּוּפִי בְּכַּעַכּוּעִים וְכַּעְכּוֹת בְּּצַלָּקוֹת שֶׁמֵּימִיּוֹת אֲנִי אוֹהֵב לְהִתְרַסֵּק עַל סִלְעֶי בַּזֶּלֶת עֲנָקִיִּים לִיפּול מֵהָרָקִיעַ בְּפַּנִים חַתּוּמוֹת אֲנִי אוֹהֵב לִזְרוּק פֵּחָמִים מֵמוֹרָקִים שֶׁחוֹרְצִים אֶת הָאֲדָמָה כְּאוּדִים עֲשֵנִים אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָהּ אוֹמְרִים שֶׁאֲנִי לֹא רְכוּשָׁנִי גַּם הִיא שְׁאֵלָה מַאמִּי, אֵיפֹה אַתָּה?

המניפה הסינית הקדומה ,הידועה כ"מניפת מסך" , שימשה את כל שכבות החברה והיוותה חלק מסמלי המעמד בסין . תפעול המניפה הפך לאמנות נשית מוערכת , ואילו באמנות הקרב שימשה ככלי נשק המכונה "מניפת ברזל". המניפה, מקלות האכילה והספסל של בית התה, היו שלושה חפצים בשימוש יום יומי שהוסבו לכלי נשק , וכונו לעתים "שלושת הנוודים" . בהיותה סגורה – המניפה משמשת כמקל קצר , בהיפתחה – מגן, ועם שיוף הקצוות – כלי שיסוף.