"אם אינך מתרגל לא תבין את הכתוב כל זמן שאינך מבין, אינך יכול להיעזר בכתוב כאשר אתה מבין אינך זקוק לכתוב" בשעה טובה וברוכה יצאה לאור המהדורה השנייה בעברית של הספר "טָאי-גִ'י צ'וּאַן גִ'ינְג: כתבי המופת" בתרגום ובליווי הערות של דוד מיכאלי. למי שאינו מכיר את ספריו של דוד, עיסוקם במכלול נושאים כגון שטח, מדבר, תנועה ופרוזה. קריאה של מספר מחיבוריו מציפה אל פני השטח חיבורים והקשרים פיוטיים ועמוקים. לפתע מתגלה כי הליכה במדבר ותרגול טאי-ג'י אינם שונים כל כך זה מזה. אל תנסו לתפוס את הר

סקירות היסטוריות רבות הדנות ברפואה הסינית מציינות את ההבדל בין הרפואה העתיקה לבין הרפואה הסינית המודרנית המכונה "מסורתית". בכל אופן, שינויים ותמורות כבירים היו נחלתם של המרפאים בשושלות שונות של ההיסטוריה הסינית. לדוגמה, במהלך שושלת סוֹנְג הצפונית[1], מלומדים בעליי עניין ברפואה ששאפו להפוך לרופאים גדולים הגבילו את עצמם לנושאי לימוד כגון פרשנויות וסידור חומרי לימוד באופן שיטתי. בהתאם לכיוון שהתווה הממשל הקיסרי באותה עת, הכוונות שלהם התמקדו בנימוק, הצדקה ושיפור דרכי הרפואה. במהל

קִידָּה היא תנועת גוף של כפיפה מן המותן המציינת מחווה של כבוד כלפי הזולת. הקִידָּה נפוצה מאוד בתרבויות מזרח אסיאתיות, אך קיימת גם כמחוות כבוד לבני האצולה באירופה ובמקומות אחרים. לעתים קִידָּה מסתכמת בהורדת הראש ולא בהנעת כל פלג הגוף העליון. בלשון המקרא והתלמוד, משמש הביטוי להשתחווּת עד שהפנים נוגעות בקרקע – תנו רבנן: קידה על אפים. שנאמר (מלכים א', א', ל"א): "וַתִקד בַת-שֶבַע אַפַיִם אֶרֶץ" – תלמוד בבלי, מגילה כב. באמנויות הלחימה הסיניות הקִידָּה היא ביטוי חיצוני לכבוד כלפי המ